אובדן הדרך של ילדי האהבה של פיטשון הוא עמום ונרפה הרבה יותר מזה של הנערים של לארי קלארק, למשל: במקום הירואין יש גולדסטאר, במקום מזרק באנג מתפוח, האקדחים הם אקדחי צעצוע, הם לא יכולים להרוג אותך. היעדרו של הזעזוע מאפשר למצב להמשיך להתקיים: אין מין, אין מוות, יש לימבו. אם לחזור לאבידן: "התואר "צעיר" אינו יותר מאשר תיוג של מצב-ביניים
בחדר המתנה ארוך מאוד".
כמי שנע כבר שנים אחדות בין צילום מסחרי וצילום אמנותי, בין אמנות לפופ, בין חריטה פרימיטיווית בעץ וזכוכית לבין צילום ממזר בעולם האמנות. הבה נתפלל ,LOVE CHILD דיגיטלי, בין הרחוב לממסד, בין המבוגרים לטינאייג'רז, פיטשון עצמו הוא עליו.
טקסט: שרון קנטור

ספר זה הוא בגדר סיכום זמני של תהיות לגבי מערכת היחסים הסבוכה והמרתקת בין המושג שלל לאובייקט התצוגה האמנותי. הוא נולד מתוך ההבנה כי בשלוש השנים האחרונות, עבודותיי חוזרות ושבות לשאלת השלל — שאלת הבעלות על אובייקטים שנגזלו מאדם, ממקום או מגוף זר, והפכו לחלק ממארג זהותו של הגוזֵל.

העיסוק בסוגיה זו לא נבע מהחלטה מודעת, אלא התגנב בחשאי, כרוח רפאים (אולי כאשמה), תוך שהוא חושף צדדים נסתרים בפרויקטים שנדמה היה כי הושלמו זה מכבר. לפיכך, הגם שזה ספר אמנית, לא עבודות האמנות הן שעומדות במוקדו, אלא המושג הרודף אותן — שלל.  זהו ניסיון להציב את העבודות עצמן זו לצד זו כמי שמפענחות את המושג, כל אחת מעמדתה שלה. אולם מאחר שהן עצמן צרות מדי, שכן כלֵי ייצורן אחידים (אף כי הטקטיקות שלהן שונות) ויוצרתן אחת ביקשתי להרחיב את הדיון ולהעשירו באמצעות הזמנת ארבעה כותבים משדות מחשבה שונים — אלינור דרזי, גיש עמית, כפאח עבד אלחלים ומורג קרסל — הפורמים את מושג השלל מנקודות מבט שונות, כלכליות, חברתיות ופילוסופיות ודרך מקרי מבחן מגוונים.

הספר רואה אור במקביל לתערוכה “שודדים” במרכז לאמנות עכשווית —תערוכה ששאלת השלל מובנית במהותה עם זאת, זה איננו קטלוג של התערוכה, אלא מעין מעמד רעיוני וחומרי שעל גביו היא ניצבת.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות

מסתב: 978-965-7461-32-7