לוסי פונטיין מגדירה את עצמה כ"מעסיקת אמנות". היא חיה ועובדת בקולמאר, צרפת.

בתיאור תפקידה נמנעת פונטיין מלרתום את עיסוקה לדמות ספציפית משדה האמנות, ומטפחת אופן פעולה המונע רק ממערכת היחסים שלה עם שני עובדיה; עבודה שבוראת את עצמה ומקבילה לזו של הגל מתוך Herrschaft und Knechtschaft (דיאלקטיקה של אדונות ושעבוד). שני עובדי האמנות של פונטיין מגדירים אותה כג'יימי לין ספירס של האמנות העכשווית: "בהריון ובחיפוש אחר הצלחה קלה."

לפיכך, מגלמת פונטיין בעבודתה את שלושת ההנחות הבאות: 1) התפיסה האנטי-היררכית בשדה האמנות; אמנים, אוצרים, מנהלי גלריות, אספנים, עורכים ומבקרים נחשבים כולם "שחקנים" באותו משחק. 2) תיאוריית הפרקטיקה המורחבת בה האמן לא נחשב רק כ"יוצר "של יצירה אמנותית, אלא גם כמפעיל תרבותי המסוגל לכתוב, לנהל גלריות, לאצור, לאסוף וכן הלאה. 3) שיקול השיח כולו סביב יצירת האמנות: תפיסה / יצירה / הפקה / הצגה / הפצה / תקשורת / קידום.

בשנת 2007 פתחה פונטיין חלל במילאנו שנועד להיות מקום מפגש לקהילה האמנותית, תוך כוונה לשתף פעולה רק עם אמנים איטלקיים. פונטיין ועובדיה ארגנו פרויקטים יוצאי דופן עם אמנים פעילים, תערוכות יחיד ראשונות לאמנים צעירים, ופרזנטציות לאמנים בכירים.