קטעים מתוך מה ששודר בהטלוויזיה של השכנים כפי שצילמתי מחלונות ביתי. לכל וידאו הוספתי כתוביות ופס קול הפועלים יחד לכאורה, אולם כל מרכיב כזה מתקיים גם באופן עצמאי ובלתי תלוי. המרכיבים השונים מתייחסים זה לזה, אולם הם לא מספרים בדיוק את אותו הסיפור. הטקסטים לקוחים מתוך מחזה גנוז של תרצה אתר ״חפצים אישיים״ המספר אודות חבורת אנשים שנכלאו בתוך מכשיר טלוויזיה. הסאונד מבליט את האופן בו פס הקול מכתיב את הפרשנות לדימוי הנע. דרך פס הקול אני עוסקת בקלישאות טלוויזיוניות כשאני יוצרת רצועות סאונד ניתנות לזיהוי. לתוך פס הקול חודרים צלילים יומיומיים מסביבת הצילום.

וידאו בכיכובם של רהיטים אנושיים. שחקני הוידאו מגלמים רהיטים שונים, ומשחקים את תפקודם היומיומי בבית. ביצוע עבודת הרהיט באמצעות הגוף האנושי מחזירה לפתע את הרהיטים לתפקודם המקורי – הרחבה של הגוף. הוידאו מציע מבט חדש, גופני, על עיצובם של הרהיטים הסובבים אותנו, וחושף את הפוטנציאל הפואטי הגלום בהם.

הבית הוא המקום המפגיש בין הריאליזם של היומיום לבין הפנטזיה הקולנועית. ארבע סצינות יוצרות מרחב ביתי שלם בו הדמויות פועלות כבשגרה, כשלסביבתן חודרים אלמנטים אודיוויזואליים הוליוודיים המקרינים על הסביבה את עולמן הרגשי.

עבודת הווידיאו "אנטי-פריזמה" צולמה בבניין ברח' התחייה 14. המתחם בעל הדלתות הכחולות הרבות מקיים חיים פעלתניים משל עצמו. בעזרת אמני פרפורמנס אני מתערבת במקצב החיים היומיומי של המקום באמצעות פעולות השתולות במסדרונות המפותלים ומדגישות את קווי האורך והרוחב של המבנה.

הווידיאו מורכב משוטים מצולמים וווייס-אובר המתאר מרחבים שלא ניתן לראות בצילום. דימוי הווידיאו והדימוי המילולי משלימים זה את זה במקומות שבהם כל אחד מהם מוגבל. את הסרט מלווים טקסטים המתארים בפירוט נגרייה וסטודיו לאמנות, ותיאור של חלל מדרגות שהוא מעין הרהור על הקשר שבין חיי המבנה לבין הזכרונות האנושיים שנולדו מתוך אבניו.

אורה, אשה-סייבורג, מתארגנת לארוחת ערב בסדרה של פעולות שגרתיות. לתוך ביתה המודרניסטי חודרות, מצטרפות ונעלמות ללא הרף סצינות מהמרחב-הציבורי, מאיימות על תחושת ההגנה של המרחב הפרטי ביותר. הומאז' פנטסטי לסרטים שצולמו בבית הספר באוהאוס, שתיארו את הדירה המודרנית כהתגלמות של החיים הטובים.