עץ דקל הוא הפנטזיה המושלמת, הכמעט שחוקה – מאגוז קוקוס באי בודד ועד לפוסטר בחדר של נערה מתבגרת, מאיים מלאכותיים בצורת דקלים בדובאי ועד לדקלים הנטועים באיי תנועה ברחבי ישראל, פרושים על פני הטיילת בתל אביב, מעניקים מגע מדומיין וטרופי לחופי הים התיכון. עץ שכמעט אינו נותן צל, שחייו, כשמונים שנה, כחיי אדם, שעומד זקוף וניצב עד שאינו יכול יותר. או עד שמגיעה חידקונית הדקל, כנימה מסתורית שאוכלת אותו מבפנים, מותירה את המרחב הציבורי שלנו מוכה ומלא בגוויות של עצים.מחוץ לחלון של סבא של יעל פרנק ניצב עץ. הסב המהנדס לא הצליח להסביר לה מעולם איך הוא עומד. איך מחזיק הגזע הדק את כל המשקל שבקודקודו. גורל החיים הביא אותו לעמוד. גורל החיים הביא אותו גם ליפול. עץ הדקל המלאכותי שנופל ונופל מהגג של בנין ארטפורט ממשיך את העיסוק של יעל פרנק ברדימייד איזוטרי, בפוקוס על האבסורדיות של מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ומעמיק את העיסוק גם במושג המופשט – של עץ הדקל כסמל, ושל שברו המתמשך. וזה מצחיק וזה כואב בו זמנית. כמו ילד שדגדגו אותו יותר מדי והוא נדמה כצוחק אבל הוא בעצם בוכה, גם לדקל על בנין ארטפורט שורף בשיפולי הבטן עד שהגב שלו מתקפל.יעל פרנק רואה את כאבם של חפצים – את שפלות רוחו של העץ שקורס תחת הנטל והפנטזיות שלא ימומשו, את סבלו של כדור הפילאטיס...

עץ דקל הוא הפנטזיה המושלמת, הכמעט שחוקה – מאגוז קוקוס באי בודד ועד לפוסטר בחדר של נערה מתבגרת, מאיים מלאכותיים בצורת דקלים בדובאי ועד לדקלים הנטועים באיי תנועה ברחבי ישראל, פרושים על פני הטיילת בתל אביב, מעניקים מגע מדומיין וטרופי לחופי הים התיכון. עץ שכמעט אינו נותן צל, שחייו, כשמונים שנה, כחיי אדם, שעומד זקוף וניצב עד שאינו יכול יותר. או עד שמגיעה חידקונית הדקל, כנימה מסתורית שאוכלת אותו מבפנים, מותירה את המרחב הציבורי שלנו מוכה ומלא בגוויות של עצים.מחוץ לחלון של סבא של יעל פרנק ניצב עץ. הסב המהנדס לא הצליח להסביר לה מעולם איך הוא עומד. איך מחזיק הגזע הדק את כל המשקל שבקודקודו. גורל החיים הביא אותו לעמוד. גורל החיים הביא אותו גם ליפול. עץ הדקל המלאכותי שנופל ונופל מהגג של בנין ארטפורט ממשיך את העיסוק של יעל פרנק ברדימייד איזוטרי, בפוקוס על האבסורדיות של מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ומעמיק את העיסוק גם במושג המופשט – של עץ הדקל כסמל, ושל שברו המתמשך. וזה מצחיק וזה כואב בו זמנית. כמו ילד שדגדגו אותו יותר מדי והוא נדמה כצוחק אבל הוא בעצם בוכה, גם לדקל על בנין ארטפורט שורף בשיפולי הבטן עד שהגב שלו מתקפל.יעל פרנק רואה את כאבם של חפצים – את שפלות רוחו של העץ שקורס תחת הנטל והפנטזיות שלא ימומשו, את סבלו של כדור הפילאטיס...