בדי קנבס ענקיים פרוסים על הרצפה בסלון ביתה של מריה סאלח מחאמיד. הספות מוסטות לצידי החדר, החיים נדחסים למטבח, האמנות משתלטת על הבית. או ככה לפחות היינו רוצים לחשוב. בפועל החיים מזדחלים פנימה. כל הזמן, בכל מקום, בכל שעה. כפות הרגליים היחפות של מריה מסתובבות על הבד, הולכות לרגע לטפל בתינוקת הקטנטנה שנולדה לפני מספר חודשים, יוצאות מהתמונה וחוזרות אליה, משאירות עליה סימנים. החיים והאמנות, הסטודיו והבית, האם והתינוקת – הופכים לאחד.

כך, דרך העבודות, סאלח מחמיד מספרת סיפור שיוצא מהאוטוביוגרפי אל הכללי: כמו מכשיר ה-MRI העוטף והכובל בה בעת, כמו הארנבונים שהשתחררו מפיג'מת בית החולים, וכמו הפוביות הפרטיות שלה מסוסים המתגבשות לציור שמחזיק את הפחדים של כולנו.

אורלי סבר מפזרת צורות בסיס ארכיטקטוניות בחלל הגלריה – גשר, קופסה, עמוד מלבני. אנחנו נאלצים להתמודד עם קיומן, ללכת סביבן, להתמודד עם מי שהן. לרגע הן נראות כמו קוביות עץ ענקיות שחונקות את החלל. אנחנו עלולים להיתקל בהן תוך כדי ניסיון עקר להשליט בהן סדר, כאילו שבאמת יש מקום בו הן אמורות להיות. לרגע הן נראות כמו יצורים חיים שנפלטו לתוך הגלריה ומנסים למצוא את מקומם, להתמקם ולהתייצב. יצורי פרא קדמוניים וענקיים שהתקבצו יחד, מסדירים את נשימתם, מתרגלים לאור הבוהק.

בעבודה ידנית ועמלנית מעבירה סבר את הפסלים מהלך דומה לזה שעברה בעצמה בשנה האחרונה. תהליך חיצוני שהופך לתהליך פנימי – פציעה, חשיפה, גירוד, רעד, כיסוי, איטום וקילוף. הכיסוי של המבנים – זפת אקרילי שנועד לאטום ולהגן עליהם מהעולם – נפגע. פצעים נחשפים ונרעדים מבפנים, הפעולה הפיזית הופכת לפעולה נפשית.