בתערוכה "צבא של מאה שרירים" מספרים אפי ואמיר את הסיפורים של מי שזהותם פורקה למנגנון הקולי שלהם, ורודדה לכדי צליל יחיד שהם יכולים או לא יכולים להפיק, ועל הדרך בה המערכת מסתכלת עליהם. בספר "יש אנשים שמדברים ככה", הנפתח ביום שבו איבד את קולו, מתחקה יונתן שגיב אחר הקול שנאלם ומתגלה במהלך המסע לשיקומו כקופסה שחורה של מחיקות, צלקות והשתקות. בעוד שהממואר של שגיב ותערוכתם של אפי ואמיר התגבשו ונוצרו ללא שום קשר ביניהם הרי שיצירות אלו שיצאו באותו זמן מהדהדות זו את זו בשירטוטם את היחסים המורכבים בין קול, דיבור וזהות.

"…הקול שלנו הוא תעודת זהות. הדיבור שלנו – מסדר זיהוי. הוא מסמן אותנו ברגע שפתחנו את פינו, מסגיר אותנו לידי המאזין. מעבר לתוכן הדברים שאנחנו אומרים, הקול שלנו מספר בו זמנית סיפור אחר. העומק, הטון, המבטא, הניגון, תנועות הגוף, הבעות הפנים ובחירות השפה מדברים את המעמד, החינוך, האתניות, המגדר והמין שלנו, מספרים על הזהות האינדיווידואלית והקולקטיבית שלנו, בין שמרצוננו ובין שלא." (מתוך הספר "יש אנשים שמדברים ככה").

לצפייה בהרצאה המוקלטת לחצו כאן.