דרך כפרית. עץ. ערב.

שורת הפתיחה של המחזה "מחכים לגודו" מגדירה, בשלוש הוראות תפאורה קצרות, את האווירה ששולטת על המחזה כולו. המתנה ללא תכלית, חיפוש ללא משמעות. אבסורד קיומי שמתנקז לאבסורד יומיומי.

דרך מדברית. מלון נטוש. לילה.

העבודות החדשות של נטליה זרובובה מציעות תפאורה ללא מחזה, בונות אווירה ללא מילים. הן מעניקות הוראות בימוי לתיאטרון הקיומי שלנו. אבל גם בלי מילים המחזה כבר נכתב. הוא נמצא אי שם בראש של כולנו, מוכר לנו חלקית, כמו כל תפאורה טובה הוא מעיר חלקים רדומים, מעורר נשכחות, פורט על הזיכרון הקולקטיבי שלנו. בית מלון נטוש בערד, שוק עמוס באנשים זרים, עבודות בכביש.

התפאורה מזמינה אותנו לספר סיפור שאנחנו לרגעים זוכרים אבל עדיין לא מכירים. כמו הציורים הוא מתחיל במציאות, אבל ממשיך ומתפתח במחוזות הדמיון של נטליה, ממשיך ומתפתל במחוזות הדמיון שלנו.

התרגלנו לחיות בתוך תפאורות. התרגלנו כל כך עד שלא תמיד אנחנו יודעים להבחין בין המציאות לבין פרשנות התפאורה שאנחנו נותנים לה. זו התפאורה המושלמת אנחנו חושבים לעצמנו: עצי דקל כפופים מעל האוקיינוס הם התפאורה המושלמת לחופשה, טירה חשוכה עמוסת נרות היא התפאורה המושלמת לרצח. שפת הים בשקיעה היא התפאורה המושלמת להצעת נישואין, שדה תעופה שומם – התפאורה המושלמת לבדידות. סצנות מסרטים ותיאטרון מתערבבות עם תפאורה לפרסומות ועם זיכרונות אמיתיים, עם התפאורה של החיים כפי שחווינו אותם.

העיר ערד משמשת את נטליה כתפאורה המושלמת לחלום ושברו. רק חלק מהציורים בתערוכה "ערד" צוירו באמת בעיר, אבל הרעיון של ערד כאוטופיה מדברית שורה על התערוכה כולה. ערד הוקמה במדבר עם תקווה לייצר חברה אחרת – עיר שתוכננה לפרטי פרטים על ידי אדריכלים שהציבו בה בתי פטיו וגרמי מדרגות שנועדו לתת מענה לאקלים המדברי. עיר שהביאה איתה ניחוח חלוצי ויוקרתי, ומשכה אליה בעלי מקצועות מבוקשים שעברו ועדות קבלה. ערד כמודל לישראל שחלמנו עליה.

החיבור של נטליה לערד ולמדבר התחיל לפני קצת פחות מעשרים שנה, כשבעקבות אהבה עזבה נטליה את אירופה לטובת באר שבע, פנינת המדבר, עיר שהצהוב שולט בה. נטליה חלמה על המדבר עוד בשלג של רוסיה והוא שב וצף בציורים שלה ובחלומות שלה גם היום, אחרי למעלה מעשור ביפו. הצהוב של המדבר משתלב בתוך ציורי הענק, בתוך תפאורות החיים. הוא נמצא ברקע של עבודות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, הוא מציץ מתוך חרכי השוק בערד. גם כשהיא מציירת מחווה לציורו של ניקיפור קרילוב על החורף בערבות רוסיה, המדבר נכנס ומשתלט על הנוף העצום, על החללים הריקים.

בעשור וחצי האחרונים נטליה זרובוב מציירת מהתבוננות. יחד עם קבוצת הברביזון החדש, היא הביאה לציור הישראלי צבעוניות וחיות מסוג אחר. אחרי שנים של ציורים בגדלים קטנים ובינונים, הציורים הנוכחיים של נטליה חורגים מגבולות הגוף וגדלים לשלושה מטר ויותר. זו ההתנסות הראשונה שלה בציורים בסדר גודל כזה, כמו חזרה ללימודי עיצוב הבמה שלמדה בצעירותה. ב"ערד" משחררת עצמה נטליה גם מכבלי המציאות של הציור מהתבוננות. מה שהתחיל בסקיצה מדויקת המשיך בדמיונה הפרוע. מה שהתחיל בעבודות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, נגמר במדבר. מה שהתחיל במלונות נטושים בדרך לים המלח, נגמר כסצנה ממותחן.

הדגמים הקטנים שמלווים את התערוכה מייצגים את הסצנות השונות: הם מפרקים אותן למישורים ומרכיבים אותן כתפאורות מוקטנות, כמקטים של בימת תיאטרון. אלו נופים שנבנים בעקבות הציור ומנסים לחקות אותו ולהרחיב אותו. יותר משהם משקפים את המציאות, הם משקפים את המציאות הציורית: מדבר שנוצר ממשטחי נייר מודבקים שנצבעו בכחול וצהוב, עמק מושלג שנבנה מנייר גלי, פרספקטיבה שבורה שמשעתקת את זו שנתפסה בציור. ניסיון לבנות עולם משלה, שמקורו בקנבס.

במובן מסוים המקטים הם המשך ניסיונה של נטליה לשבור את זווית ההתבוננות היחידה על התמונה. בין אם על ידי הפיכת הציור לפנורמי וניסיון להעניק לציור את הזוויות והעומק של המציאות, ובין אם על ידי הרחבת הציור מעבר למרובע הציורי המקובל, נטליה מנסה לשבור את המסגרת הציורית. הדגמים המוקטנים מאפשרים גם לנו לבחור את זווית הראיה שלנו – למעלה ומהצד, בהצצה מימין או מאחור. הם מגלים לנו את העולם שמאחורי התמונה, ומאפשרים לנו להרחיב את הסצנה, לגלות עוד על המחזה. יותר משנלמד מהם פרטים חדשים על המקום בו צויר הציור, נלמד מהם פרטים חדשים עלינו – על הסיפור שאנחנו בוחרים לספר, על הזווית שאנחנו עומדים בה, על התנועה המתמדת בה אנחנו מתבוננים בעולם. אולי ככה נצליח למצוא את האוטופיה לה אנחנו משתוקקים.

….

נטליה זרובובה, ילידת מוסקבה, חיה ועובדת ביפו. נטליה היא בוגרת תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, שנת 2015