הצעה של חבר, חוקר מוח, תביא את מעיין שחר לגשת לבית החולים איכילוב. היא תשתה מנת סם מדודה, מלווה באסיסטנטית תשוטט במסדרונות לבנים. אחר כך תשכב, תוכנס ל-MRI, היא תיתן למכונה להלך בתוך ראשה. לאט תנטר המכונה רקמות מוח בעזרת המים בגופה, תסרוק בצורה אנכית ואופקית מקודקוד הראש לעמוד השדרה, ולבסוף תוציא פלט, שכבות של שחורים, לבנים ואפורים, סריקות שמספרות את מוחה.
שימוש בסמי תודעה נפוץ במחקרים העוסקים בשיטות טיפול שונות, המבקשות לשנות את אזורי התודעה. הם מיצרים חוויה דיסוציאטיבית, המאפשרת זרות והתבוננות תוך ניתוק וראייה מחדש של המציאות. זוהי קליטה אינטואיטיבית, כזאת שאינה עוסקת בקליטה המוכרת לנו דרך החושים, ואינה דובקת בתחושת האני, ברובד הגופני או הזהותי. בכך, היא מייצרת מציאות קפסולה רגעית, העוברת לקשב צף של המחשבה ופותחת צוהר למקום פנימי. זוהי חוויה נדירה שאיננו רגילים אליה כאנשים בוגרים, אשר מרחב ההבנה שלהם את ההווה מבוסס על זיכרונות, רגשות, וניסיונות העבר, לצד תשוקה לחוויה מוגדרת מראש בעתיד. זוהי הזדמנות לחזור לחוויית הילד, שאינו מזוהה במלואו עם חווית האני שלו, שנעלמת עם השנים ואת מקומה תופסת מציאות מובנית.
בשם התערוכה, אישונים מתרחבים בחושך, מעיין שחר מזכירה לנו עובדה מדעית ידועה – גם אם ייקח להם רגע, העיניים יתרגלו לראות בחזרה גם בחושך. זוהי הזמנה לצלילה המתרחשת רק לרגע – עד שהחושים ישובו למקומם, יפרידו בין השכבות השונות, יבינו מרחב ועומק, יבחינו במנעד הצבעוניות הטמונה, ותוך ידיעה בטוחה שעוד מעט הכל ישוב להיות כשורה.
הצבע השחור נגלה בסקאלה רחבה של צבעוניות ומרקמים בעבודות החדשות של שחר. הוא מנצנץ בין אבני האספלט, אותם הפרידה בעמלנות ושקדנות ושיבצה כאבני חן יקרות בסדר ודיוק מחדש על גבי קונוסי התנועה. הוא בוהק מבעד לעשרות האזיקונים המהודקים זה אחר זה לחיתוכי הזכוכית האקרילית, שחור מט פוגש שחור מבריק. הוא מבעבע ומשתקף מבעד לחללים בתוך המים הכהים והעכורים. הוא גרגירי ואטום, עולה ויורד כמפה טופוגרפית, במבט על פני השטח אפשר לדמיין את אצבעות הידיים שפיסלו אותו. הוא מחוספס למגע באחד וקטיפתי באחר. הוא נוכח על גבי גולת זכוכית שנחשפת, כאישון מתרחב, מנסה להתרגל ולראות מחדש בחושך. הוא בולע אותך אבל הוא גם מאפשר להתמסר.
במאגרי הידע הרבים שנגישים לנו כיום, תפקוד המוח וצורת השפעתו על התודעה נותרו עדיין בעלטה. בעזרת אלגוריתם ניתן לפענח ולהגדיר את הרשתות במוחנו, את המהות שלהם, החיבור בין אחת לשנייה וההיררכיה, אך לרוב ייבדק המידע לפי קריטריונים של קבוצה. מעט יוסק מהנתונים של צורת המוח על מבנה האישיות של אינדיבידואל או על המחשבה. החוויה האישית עדיין אינה מדידה.
הרצון להבין מוציא את שחר למסע. אך לנסתר יש לגשת בעיניים מציאותיות: רצפת הגלריה מרושתת בסימני אזהרה, מקבץ קונוסים ניצבים במרכז מבקשים עצירה או אולי דווקא נמצאים שם להכוונה – מפזרים אלומות אור, מתווים דרך להוביל אותנו בבטחה. אספלט הכביש שכיסה אותם, זולג בסמיכות בחזרה לרצפה, מחבק את קירות הגלריה, מחזק אחיזה. הידיים שביצעו את הפעולה, יצוקות אלומיניום, מחזיקות הפעם את הפנים והמחשבה. חוליות השרשרת המחברות ביניהן מתקשות להחליט במאזן שבין אונה לאונה, וזזות מצד לצד ממלאות את החלל בצליל מונוטוני. אל מול תחושת המאבק בין שני דליים התלויים מהתקרה, זוג פחיות משקה תלויות חבוקות. סריקות המוח תלויות בגובה העיניים אך מאפשרות לנו להתבונן ממבט על בהכרה, מבקשות שלא להיבלע בחזרה לחשכה. החלקים החסרים בפסל המונח על הרצפה מגלים תחתם מקווה מים רוטט, דג כסף מתכתי קופץ ראש.
הפרקטיקה של שחר כוללת איסוף אובייקטים וחומרים מהסביבה הקרובה – הבית והרחוב, וביקורים תכופים בחנויות בניין. בסטודיו היא מביטה עליהם בעיניים חיצוניות, נקיות מעבר, משנה, מחווטת ומובילה אותם למרחבים שונים. היא מפסלת בחומר מחדש, ותוך שימוש בהיסטוריה שלו היא מטעינה אותו במשמעות חדשה.
שחר במרחבי העבודה שלה מעיזה לצלול אל הלא הנודע בכל פעם מחדש. היא מייצרת לעצמה הרחקה והזרה מהמציאות המוכרת, מעיזה לשמוט את הקרקע היציבה לה היא רגילה, ולהישאר נוכחת במקום רעוע. חוסר הידע פה הוא ברכה, הוא מאגר מים חיים של מחקר, אפשרויות ושאלות. שחר פוסעת בביטחון אל החשכה, אל מרחב ללא גבול. כחולמת בהקיץ, היא מגששת בעזרת הידיים קדימה באפלה, סומכת על קשר המוח-יד שלה שיוביל אותה נכונה, בטוחה שהעיניים שלה יתרגלו לראות גם שם, בעלטה המוחלטת.
קראו עוד
