המצלמה של רון עמיר רואה ירוק בכל מקום: אזורים חקלאיים, צבאיים ופרטיים; דשא סינתטי לצד טנק מתנפח; צבעי הסוואה לצד ירוק העד של עצי הברוש. הגליל, שבו הוא חי בשנים האחרונות, מאפשר לו זוויות התבוננות חדשות על הנוף המקומי ועל הנרטיבים השזורים בו. המצלמה שלו מתעכבת על הפרטים הקטנים, האופנים שבהם הנוף מוכפף לצורכי האדם, המתח שבין חופש לפיקוח, בין אלתור לפתרון.
בבקעת בית נטופה מצלם עמיר פינות ביתיות, הפזורות בין מאות חלקות חקלאיות בבעלות פרטית: פינות מנוחה לשעות הפנאי, שצמחו כמעין חלופה לצפיפות ולמחסור בריאות ירוקות ביישובים הערביים שסביבם. האלתורים שמתעד עמיר הם עדות ליוזמה אנושית וליכולת הסתגלות, אבל גם להתנגדות הנולדת מתוך צורך המשותף לרבים: מחסור במים, היעדר שטחים ציבוריים, צפיפות הולכת וגוברת, היעדר פרנסה ושחיקה של המרחב הטבעי.
המרחב המשתנה של הגליל ניכר גם במבט מרחוק, בהתבוננות על המשמעות של פריסת מבני התעשיות הביטחוניות והסמי-ביטחוניות, שנוספו לאזור בעשורים האחרונים, ואשר במהלך השנים התרחבו והקיפו את היישובים שקדמו להם. האזור, שאוכלס עד שנות השמונים של המאה העשרים בעיקר על ידי אוכלוסייה בדואית וערבית, עבר בעקבות הגעת המפעלים שינוי דמוגרפי, והתפיסה החקלאית התחלפה באווירה פרברית-בורגנית. גם הנוף והטבע הוכפפו לצורכי האדם, שנוכחותו והעיניים הנוכחות והלא נוכחות שלו מורגשות בכול.
הפערים בין הפנטזיה למציאות שבה היא מתקיימת צפים בשולי התמונות, כשם שהם צפים בשולי החיים בישראל: יריעה מעל מאהל שהקימו ילדים ונערים העובדים במכירת סחורה בצמתים הסמוכים. מתרחץ באגם קטן שנראה כמי שברח אל הנוף הפראי כדי לשחות במקורות המים הטבעיים, תוך התעלמות מהמבנים הצבאיים המקיפים אותו. אסקפיזם המופר על ידי מבזקי חדשות; נוף ירוק ושמים כחולים העמוסים במטוסים, במסוקים, בטילים ובכטב"מים.
רוב העבודות בתערוכה צולמו בשנה שקדמה למלחמה הנוכחית, במהלכה גם צפון הארץ התרחק מהתדמית הפסטורלית שאפיינה אותו. התערוכה "שטח ירוק" מזכירה לנו שהנוף, בוודאי בישראל, לעולם אינו תמים. כל עץ וכל מבנה בו הם סיפור של מאבק על מקום, על זהות, על משאבים ועל תפיסת הבית. הירוק אינו רק תפאורה; הוא שחקן ראשי במאבק על משמעות הנוף המקומי.
קראו עוד
