רגע אחרי יום הולדתו הארבעים, שב גבי קריכלי לחוויה מעצבת מתחילת שנות העשרים לחייו. הוא חוזר לנסיעה לילית ארוכה בשדה טבק בארצות הברית, רגע אחרי שהשתחרר מהצבא, רגע אחרי אסון התאומים ששילח אותו מניו יורק. בנסיעה הלילית בשדה שאינו נגמר הוא מבין שאף פעם אי אפשר באמת לברוח. כשהוא מוקף בפרחי הענק היפים עד כאב הוא מחליט לחזור לישראל ולעסוק באמנות.

"גבי קריכלי לא מאמין" מתעכבת על רגעי מעבר של הגבריות – רגע המעבר מנערות לבגרות ורגע המעבר מצמיחה ליציבות. רגע אחד אליו מגיע הנער מלא בהתרגשות לקראת הלא נודע, והרגע, המכונה משבר, אליו מגיע הגבר בדרכו מהבגרות אל עבר הצפוי והמוכר מדי. מה לא ידע הנער שרצה להפוך לאמן? מה לא יודע הגבר שמנסה לגדל את האמנות שלו?

קריכלי לומד מהזכרונות שלו. הוא מרכיב מהם את הפאזל שהופך אותו למי שהוא היום. הוא לוקח את הזכרונות הרצוניים, שאורגנו עבורו דרך המורים, המפקדים, כותרות העיתונים, מהדורות החדשות מדי שלושים דקות: האינתיפאדה השניה, הפיגועים בירושלים, הפיגוע במגדלי התאומים. הוא מנער אותם היטב עם הזכרונות הלא רצוניים – מועקת המטבח הצבאי, תחושת המדים על הגוף, טעמו של התירס בקופסה, ריח הנקניקיות, הצביטה באצבע מקופסת הפלסטיק של הדיסק החדש. הוא מצרף אליהם את הרגעים הכי אישיים שלו – ציור שצייר אביו, תחריט מתוך ספר של אשתו.

כשהוא חמוש בזכרונותיו ובדימוי שלא עוזב אותו של שדה הטבק הלילי קריכלי מקים לעצמו שדה טבק משלו, ומזמין את האנשים שעיצבו את חייו בשנות העשרים להצטרף אליו בבנייתו והריסתו.

בשנת 2012 שכר גבי קריכלי סטודיו במתחם בזק הישן ברחוב בן צבי בתל אביב. רגע אחר כך נפתח מולו מרכז האמנות ארטפורט. במשך ארבע שנים היה גבי נוכח שאינו נוכח בתוכנית. חולק שירותים ומטבח, שיחות וכלי עבודה. ב 2016 הוא הצטרף למחזור האחרון של תוכנית הרזידנסי במתחם ברחוב בן צבי. הסטודיו רחב הידיים שלו פונה לטובת הסטודיו בארטפורט והוסב במשך שנה שלמה לשדה טבק. עבודות האמנות הוצאו, אדמה הובאה, שתילים טופחו, תאורה נבנתה. מאחורי דלת מתכת כבדה, וכשהוא נסמך על שיטות גידול ביתי שמשמשות לרוב לגידול מריחואנה – מנורות חימום עטופות בנייר כסף להנבטה, תאורה שמדמה את שעות היום והלילה ומקצרת אותם על מנת לזרז את מעגל הגדילה – יצר גבי תשתית אמנותית אלטרנטיבית.

שלושה גברים בלי חולצה, בשלבי התקרחות שונים, טיפלו בשדה הטבק שבמרכז התערוכה. גבי שתל את השדה וטיפל בו. המוסיקאי בני אורן (כנורו של רוטשילד) כתב מוסיקה לצמחים והגיע לנגן להם כדי לעודד את צמיחתם ולבלובם. הם מאזינים לו, כמו תלמידים טובים בשוחות ישרות, כשמאחוריו תלויה מפה לימודית של המזרח התיכון. האמן יובל רימון (קבוצת זיק) הגיע לארח לצמחים חברה. הוא הולך לישון לצידם ולצלם אותם למעין סרט דוקומנטרי. סרט שבמהלכו קמל השדה עד למותו.

האם המבט של הצלם הורג את השדה? האם המבט שלנו הרג אותו? שדה הטבק בסטודיו סבל מכנימה קמחית רגע אחרי שהחל לככב ברשתות החברתיות של המבקרים שהגיעו אליו. הוא לא הראשון שנפגע מהמבט. אשת לוט הסתובבה להביט בעירה הנהרסת והפכה לגוש מלח. אורפיאוס המרה את פי האלים כשהביט לאחור כדי לראות אם אורידיקה אהובתו צועדת אחריו החוצה מהגיהנום – ואיבד אותה לנצח. ב"רומא" של פליני נעלמים ציורי הפרסקו העתיקים מהקירות ברגע שאור השמש, ועין האדם והמצלמה, פוגשת בהם לראשונה. האם יכולה יצירת האמנות לשרוד את המבט המתבונן והחוקר? האם אנחנו יכולים...