נקודת הפתיחה של התערוכה היא שדה הטבק ששתלת בסטודיו שלך במתחם הישן של ארטפורט. אבל בעצם נקודת הפתיחה האמיתית היא שדה טבק אחר, בארצות הברית, לפני המון שנים.
השתחררתי מהצבא בשנת 2000, אחרי שירות אינטנסיבי. התגייסתי ב 1997, בדיוק אחרי שהסכם אוסלו התפורר, ובשנים האלו ירושלים, שגדלתי בה, היתה רוויית פיגועים. אחרי שלוש שנים של תחושה שאתה בהשהיה, אכול בשאלות ומטענים ומנסה להבין מי אתה ומה אתה, אני והחברים שלי טסנו לניו יורק. כמו כולם. המחשבה היתה להיות בניו יורק ובשלב מסוים לטייל בארצות הברית ואז לסוע עד ג'מייקה באוטו. אבל נתקענו בניו יורק כמה חודשים.
מה עשית שם בעצם?
ציירתי סקיצות של קעקועים ומכרתי אותן לחנויות קעקועים שיוכלו לצייר לפיהן. הייתי מייצר להם מחברות עם ציורים שאנשים יכולים לבחור מהם. חשבתי שנכון לי להשאר בניו יורק אבל אז היה את הפיגוע במגדלי התאומים.
גם אני גרתי בניו יורק אז. זה היה קצת כמו לחוות חוויה ישראלית במקום זר.
סוגי הטרור הדהדו מאד דומה בין האינתיפאדה ל 9.11 אבל גם מאד שונה – זה לא היה פיגוע שלנו. הימים שאחרי היו כמו להיות אחרי רצח רבין, כולם ישבו בכיכר וניגנו עם נרות. והיה ריח שרוף נורא באוויר. העיר התחילה למות כלכלית כי אף אחד לא אכל בחוץ וג'וליאני שהיה ראש העיר פתח הרבה מופעי תרבות חינם – היו שלושה שבועות שרוב הזמן הלכתי בבוקר לראות סרטים ובערב לראות הופעות. אבל אחרי שבועיים-שלושה לא יכולנו יותר לסבול את העיר.
זו היתה תקופה מאד קשה. עם המון משטרה ברחובות ודאגה מכל דבר.
היה לחץ גדול באוויר, היה טירוף לאומני ודגלים בכל מקום. מצאתי את עצמי עושה סקיצות לקעקועים של I love nypd . הבנו אני ועוד שני חברים מירושלים שצריך לצאת מהעיר. קנינו אוטו וחשבנו שנמצא את דרכנו דרומה, נמכור את הרכב על הגבול עם מכסיקו ונמשיך הלאה.
זו כבר ממש תמונה מתוך סרט – מסע ההתבגרות של הנערים מירושלים במסע דרכים ברחבי ארצות הברית.
הבנתי די מהר שזה לא בשבילי כל הטיול הזה, לא מתאים לי להסתובב ביערות ולהכיר מלא אנשים חדשים. החלטתי שאני חוזר לניו יורק למרות כל הבלגן. הורדתי אותם ליד מיאמי והתחלתי לנהוג בחזרה ברחבי ארצות הברית. נסיעה של בערך שבוע וחצי, ואיפה שאתה לא עוצר יש מוטל לישון בו והמבורגר לאכול. נסעתי ונסעתי, עד שלילה אחד נכנסתי לתוך שדה טבק ענקי. מצאתי את עצמי נוסע מאות קילומטרים ואין שום מקום לעצור, אין מוטל, אין כלום. הייתי מוקף במשך שעות בצמחי הטבק האלו שהם גם יפהפיים וגם רעילים, והנסיעה הזו היתה מאד משמעותית עבורי. במהלכה הבנתי שאני רוצה לחזור לארץ. הגעתי לניו יורק מכרתי את האוטו נכנסתי לסניף של אלעל במנהטן וקניתי כרטיס.
בעצם כשחזרת ארצה הבנת גם שאתה רוצה לעסוק באמנות, והתחלת לעבוד עם שני האנשים שמככבים בסרט.
מצאתי את עצמי צמוד לשני אנשים – לבני אורן, שאיתו פתחתי לייבל – היתה שם התפוצצות מוסיקלית ביחד. וליובל רימון, שהכרתי כשעבדתי בזירה הבינתחומית. הוא הביא אותי ל"זיק", קבוצת פרפורמנס ירושלמית. בין שניהם התחילה הזהות שלי כאדם בוגר. הפרויקט הוא גם מחווה להם ולמקום שהיה להם בחיים שלי. בסרט כל אחד עושה את מה שהוא עושה בחיים – בני מנגן, יובל בונה דברים ומצלם, הרבה דברים שלמדתי מהם.
היית לא מזמן בן 40. בני מבוגר ממך ב 8 שנים, ויובל ב23 שנה. בסרט אתם מסתובבים בלי חולצה, קצת מבוגרים, קצת אפורים. אפשר לומר שסרט ההתבגרות הפך לסרט על משבר גיל הארבעים.
יותר משאני רואה בזה סרט על משבר, אני רואה בסרט שלושה גברים ישראלים באמצע-סוף גיל העמידה שכל אחד שרוט מהשהות שלו במדינה בדרך אחרת. גבריות שבורה ומוצנעת. זה מקום שכולנו מכירים היטב, משם הגענו. אני מרגיש שגם בסצנת המוסיקה בירושלים, וגם בקבוצת זיק, שהיא כמעט קומונה אמנותית, יש משהו שמזכיר מילואימנקים – גברים שמבלים הרבה זמן ביחד, שעושים דברים כדי לשכוח.
ידעת מההתחלה ששלושתכם הולכים להיות חלק מהסיפור של השדה?
הדימוי של השדה הסתובב לי בראש הרבה שנים. בהתחלה חשבתי שאסע לשדה רחוק ואצלם שם עבודה עם בני ויובל, ואחר כך ניסיתי להבין איך אני מייצר את הדימוי הזה ושולט בו, והוא נשאר חלק מהפרקטיקה שלי.
מוטיבציה נוספת שהיתה לי לסרט קשורה לסטודיו עצמו ולחיות שהיו לי בו – חתולים, עכברים, עכבישים, ציפורים, חרקים, צפרדעים, עטלפים. היתה לי מחשבה לצלם אותן, ואז חשבתי שאם הם גם ככה מסתובבים בסטודיו אולי אייצר מקום שבו הם יכולים לפרוח ולגדול. חשבתי איך אני מייצר להם מזג אוויר משלי, אור ושמש, מערכת שמדמה חוץ בפנים.
עניין אותי גם לייצר עבודה שאני מגדל את חומרי הגלם שלה מאפס. שולט ב DNA של החומרים מהם מורכבת העבודה.
גם את שאר התערוכה בנית מההתחלה – ערבבת ויצקת חומרים כדי לייצר את האוכל הצבאי שמקבל את פני הבאים לתערוכה. למעשה המטבח עומד במקום שהיה בו בעבר המטבח של הסטארט אפ שהיה לפנינו בבנין. אתה אפילו משתמש בחלקי המטבח שהם פירקו והשאירו.
המטבח נולד ביום שראינו את המטבח בסיור המקדים שעשינו בבנין. יש פה לופ פנימי – עם המיקום הקודם ועם המיקום החדש. בלי ארטפורט השדה לא היה קורה, אבל גם המיקום של השדה וגם של ארטפורט נהרסו. יש כאן התחלה מחדש אבל היא נסמכת על מה שהיה קודם.
האוכל במטבח בתערוכה הוא אוכל שגורם לבחילה. אוכל שמוציא לך את התיאבון.
האוכל הזה הוא מה שאנחנו אכלנו. דור לפנינו עוד גדל על אוכל לא מעובד, דור אחרינו כבר היו מודעים למה נכנס למזון. אנחנו הדור שהאוכל בו היה במצב הכי גרוע. זוכרת את מיס לוסי? היית קונה נקניקיה קפואה בתוך לחמניה עם קטשופ וחיממת הכל ביחד. אוכל כמטאפורה למצב מקומי וקיומי, לפער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לאיפה שאנחנו באמת. כשאתה אוכל פיצה תעשייתית עם פטריות שמפיניון מהקופסא במרכז המסחרי, אתה לא חושב שמשהו כאן לא בסדר.
האוכל במטבח נע בין סלט התירס הצבאי לשרימפסים הכאילו יוקרתיים. אנחנו מתקיימים כיום בשאריות העודפות, אפילו עולם האמנות. התחושה היא שהמסיבה נגמרה. השרימפסים זרוקים במטבח יחד עם כל שאר הכלים המלוכלכים.
המטבח נראה חולה, כמו השדה שחלה מאד. את שניהם אתה משאיר נטושים.
שדה הטבק הוכה על ידי קמחן לבן, והיה צריך להחליט איך מטפלים בו. ההריסה של המתחם היתה קרובה והיה ברור שהוא הולך למות. בעצם כשהוא הכי היה צריך שיטפלו בו סגרתי את האור והמים ונתתי לו לגסוס. היה צריך להחליט במה מתקדמים – בטבע או במוות.
למעשה כל הסרט, והתערוכה, הם הכנה למוות.
כל החיים הם הכנה למוות.
להמשך קריאה
