לימבו: בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית: שפת הגיהינום; התחום שבין גן עדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שמתו לפני הטבלתן לנצרות. הן אינן זכאיות לגן עדן, אך גם אינן נידונות לגיהינום.

בהשאלה: מצב ביניים; מצב בלתי ברור; מצב של הזנחה ושכחה; אי יכולת להגיע להכרעה, מבוי סתום( מילון אבניאון )

יאיר פרץ מעז ומביט באנשים. את הדמויות העולות על בדי הקנבס שלו פגש הרבה לפני שהופיעו במפגש בין המכחול והבד, בזמנים ומרחבים אחרים, כשהם לובשים בכל פעם מעטפת שונה. בסקרנות הייחודית לו הוא שב ומחפש את החיבור האנושי — כל מפגש הוא אפשרות לציור חדש, כל ציור הוא צעד אל הציור הבא.

הציורים של פרץ בולעים לתוכם את הקלסתרונים הרבים שפגש. הפנים והדמויות הם המפגש האנושי היומיומי, אך הם אינם דיוקנאות ספציפיים ואינם מבוססים על דמות מוכרת, הם המהות — גוף המכיל בתוכו את רצף החוויה עם המפגש האנושי. בסטודיו שלו הוא ימשיך לחפש ולצייר את המפגש הזה שוב ושוב. בדי הקנבס הרבים, הפרושים על קירות הסטודיו, כבדים משכבות הצבע. כל ציור מכיל בתוכו מספר ציורים — שכבה עולה על שכבה, דמות מכסה דמות. פרץ מזיז את הדמויות על גבי הבד כמו היו בובות בתיאטרון צללים ולא חומר דומם. הוא יברא ואז יכסה, יעלים דמות או מבט שרק שלשום היו שם, ועכשיו כבר אינם.

לצד הקלילות הניכרת במלאכת היצירה, הדמויות הנבראות שבורות ומפורקות. הדמויות של פרץ התמוטטו על גבי הבדים הרבה לפני המפגש האחרון והברוטאלי של כולנו עם פירוק הגוף, המשפחה והחברה. עבורו הגוף הוא כלי להבנת הרוח שבתוכו, ואם ניתן לפרק את רוחו של האדם, ניתן גם לשבור את הארגונומיה הפיזיולוגית המוכרת, לפרק כפות ידיים ורגליים ולבחון מחדש את גבולות הגוף והנפש. הדמויות השבורות, הלא תמיד קלות להתבוננות, היו כבר מונחות על הבד, הן נמצאות שם כבר שנים, במרחב הזמני אך התקוע של הלימבו. וכמותן אף הוא.

אותה הימצאות תמידית במצב ביניים, ברגע הדמדומים שאינו פה ואינו שם, העמידה בפחד עמוק מאמינים נוצרים קתולים, אשר חונכו תחת התאולוגיה של הכנסייה שהאמינה שנפשו של אדם עלולה למצוא את עצמה במרחב שבין גן־עדן לגיהנום, וזאת ללא שחטאה בעצמה אך גם לא נוקתה מהחטא הקדמון. הניסיון לאחוז בקצותיו של המצב הייחודי הזה הביא את טובי ההוגים לשוב ולעסוק בו. לאורך השנים הם ינסו לפרק ולמקם את הלימבו. מדאנטה אלגיירי ב״קומדיה האלוהית״ ועד ג׳ון מילטון ב״גן העדן האבוד״, יוכנסו אל תוך הלימבו ענקי תרבות שונים. בעוד דאנטה יכניס תחת מעגל התופת את אבות הפילוסופיה, שלא חטאו אך גם לא עשו את הצעד אל הדת המכפרת, מילטון יצעיד למרחב זה את האבות הראשונים, בוני מגדל בבל, ויאשים אותם בחטא הגאווה, ביומרה האנושית להגיע אל השמיים.

המפגש עם הנצרות ותולדות האמנות שהביאה לעולם, מלווים את פרץ בעבודתו, ונוכחים בציוריו. פרץ, העובד כמורה ומלמד בעצמו את התכנים האלו לדור הבא, פוגש יחד איתם בהתלהבות, כמו היתה זו הפעם הראשונה, את אבות הציור, ומפלרטט עם המוטיבים שלהם הזולגים לציוריו. עבור פרץ נצרות אינה דת, היא אמנות. וככזאת יש לפגוש אותה בסקרנות ודינמיות. בסבלנות והקשבה הוא יצלול לתוך ההסתבכות של הציור, יקדש את היכולת לחפש ולנסות, עד להבנה חדשה, לנקודת הקתרזיס.

במבטו של פרץ כולנו שוהים בתוך מרחבו של הלימבו מבלי שחטאנו. אי היכולת לשנות את התוצאה באמצעות פעולה מתקנת ומרפאת, כמו הנוכחות עצמה בתוך הגזירה שנכפתה, משאירה את הנוכח בתוכה באוזלת יד אינסופית, המשוועת לגאולה. באין מוצא מחוסר האונים, מקבץ פרץ את הדמויות שלו לכדי קהילה. הדמויות המפורקות והבודדות, ציורי דיוקן האמן הבודד בסטודיו, האדם המכונס לכדי ריבוע, כל אלו יתחברו ויתכנסו לפורמט אחד. יחד כבפייטה המונית, בה לא ברור מיהו האוחז במי, הם יקרסו ויתערבבו זה בזה. תחת המרחב הזה, האינדיבידואל שפרץ היה עסוק לראות ולשמר לאורך השנים, יבחר הפעם להיטמע בקולקטיבי. הם יחברו לכדי גושי צבע, לכדי סילואט אחד. יהיה זה ניסיון כושל לעקוב בסריקת גוף אחר התחלה וסוף של דמות בודדת. הדמויות הרפות כמו השילו מעליהן את העצמות המחזיקות אותן, הן יתפרקו, יזלגו ויישענו אחת על גבי השנייה.

דרך הציורים הרבים מנסה פרץ להבין בעצמו כיצד הגענו למצב התווך הזה. האם בחרנו או שמא נכפה עלינו לבחור במתרחש בחוץ? בתקופה בה נדמה שרוחות האימה שהעז להעיר בציורים שלו לפני שנים בסטודיו התחברו אל המציאות שמעבר לקירות, נראה שכבר לא תשנה ההבנה אם השהייה בלימבו נעשתה מבחירה. מתוך כך יישאר לפרץ להציע לדמויות בציורים, לעצמו ולנו רק נחמה. הוא יזכור את ההנחה שעצם הפעולה מניעה שרשרת פעולות המשפיעות אחת על השנייה, וייקח לעצמו חופש תנועה משל עצמו במציאות הקיימת. לצד התפרקות, בין הצבעים העזים שלא מרפים, הוא ינתב את הדמויות שלו למגע אנושי וקרבה, ויזכור תמיד להשאיר מעליהם את השמים כחולים.