לימבו: בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית: שפת הגיהינום; התחום שבין גן עדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שמתו לפני הטבלתן לנצרות. הן אינן זכאיות לגן עדן, אך גם אינן נידונות לגיהינום.

בהשאלה: מצב ביניים; מצב בלתי ברור; מצב של הזנחה ושכחה; אי יכולת להגיע להכרעה, מבוי סתום( מילון אבניאון )

יאיר פרץ מעז ומביט באנשים. את הדמויות העולות על בדי הקנבס שלו פגש הרבה לפני שהופיעו במפגש בין המכחול והבד, בזמנים ומרחבים אחרים, כשהם לובשים בכל פעם מעטפת שונה. בסקרנות הייחודית לו הוא שב ומחפש את החיבור האנושי — כל מפגש הוא אפשרות לציור חדש, כל ציור הוא צעד אל הציור הבא.

הציורים של פרץ בולעים לתוכם את הקלסתרונים הרבים שפגש. הפנים והדמויות הם המפגש האנושי היומיומי, אך הם אינם דיוקנאות ספציפיים ואינם מבוססים על דמות מוכרת, הם המהות — גוף המכיל בתוכו את רצף החוויה עם המפגש האנושי. בסטודיו שלו הוא ימשיך לחפש ולצייר את המפגש הזה שוב ושוב. בדי הקנבס הרבים, הפרושים על קירות הסטודיו, כבדים משכבות הצבע. כל ציור מכיל בתוכו מספר ציורים — שכבה עולה על שכבה, דמות מכסה דמות. פרץ מזיז את הדמויות על גבי הבד כמו היו בובות בתיאטרון צללים ולא חומר דומם. הוא יברא ואז יכסה, יעלים דמות או מבט שרק שלשום היו שם, ועכשיו כבר אינם.

לצד הקלילות הניכרת במלאכת היצירה, הדמויות הנבראות שבורות ומפורקות. הדמויות של פרץ התמוטטו על גבי הבדים הרבה לפני המפגש האחרון והברוטאלי של כולנו עם פירוק הגוף, המשפחה והחברה. עבורו הגוף הוא כלי להבנת הרוח שבתוכו, ואם ניתן לפרק את רוחו של האדם, ניתן גם לשבור את הארגונומיה הפיזיולוגית המוכרת, לפרק כפות ידיים ורגליים ולבחון מחדש את גבולות הגוף והנפש. הדמויות השבורות, הלא תמיד קלות להתבוננות, היו כבר מונחות על הבד, הן נמצאות שם כבר שנים, במרחב הזמני אך התקוע של הלימבו. וכמותן אף הוא.

אותה הימצאות תמידית במצב ביניים, ברגע הדמדומים שאינו פה ואינו שם, העמידה בפחד עמוק מאמינים נוצרים קתולים, אשר חונכו תחת התאולוגיה של הכנסייה שהאמינה שנפשו של אדם עלולה למצוא את עצמה במרחב שבין גן־עדן לגיהנום, וזאת ללא שחטאה בעצמה אך גם לא נוקתה מהחטא הקדמון. הניסיון לאחוז בקצותיו של המצב הייחודי הזה הביא את טובי ההוגים...