בתחילת שנות השבעים, בעקבות התקוממות סטודנטים אלימה ומהומות מתמשכות שהובילו למעורבות משטרתית, מעצרים ופציעות, המדינה הכריזה על האוניברסיטאות בגרמניה כעל מרחבים אוטונומיים אליהם הוגבלה כניסה חופשית של נציגי רשויות המדינה ובהם נאסרה הפעלת אלימות בחסות המדינה. הכרזה זו נתפסה כדרך להבטיח חופש אקדמי ואת הזכויות החוקתיות של חופש הביטוי וחופש ההתכנסות. מאז ועד היום, המשטרה אינה נכנסת לשטחי האוניברסיטאות ללא הזמנה מיוחדת ומפורשת מטעם ראש האוניברסיטה.

תנועה ציבורית ביקשה להציג מוסכמה זו תוך הצעת יום אימונים חדש, הבוחן ומותח את גבולות יישום החוק תוך הפעלת זירה חדשה המעודדת בתוכה  הופעות של פעילות ציבורית.

תנועה ציבורית השתלטה על הבניין המרכזי של האוניברסיטה ועל כיכר האוניברסיטה. בשיתוף 16 שוטרים ו-40 כבאים, התנועה הציבורית ארגנה תרגיל התנהגות ציבורית, בחינה באזרחות.

תהליך מיון בכניסה לאוניברסיטה שכלל בדיקות גופניות וסדר ישיבה מוכתב, פרוצדורה שנערכה באולם הרצאות, תחקור משטרתי במסדרון, מעצרים על ידי המשטרה, הפגנה ותרגיל פינוי חירום בהנהגת מכבי האש. הפעולה הסתיימה במסיבת רחוב בכיכר האוניברסיטה.

התנועה הציבורית הינה גוף מחקר ופעולה שחוקר ומביים פעולות פוליטיות בחללים ציבוריים. הוא חוקר ויוצר כוריאוגרפיות ציבוריות, צורות של סדר חברתי, טקסים גלויים וסמויים. הפעולות של התנועה הציבורית בעבר ובעתיד כוללות: הפגנות נוכחות, פעולות איבה בדיוניות, ריקודי עם חדשים, מצעדים, מהלכי-תנועה מסונכרנים, מופעי ראווה, המצאה ושחזור של רגעים בחיי הפרט, קהילות, מוסדות חברתיים, אנשים, מדינות והאנושות. בשש השנים האחרונות, התנועה הציבורית חקרה את הכללים, הכוחות, הסוכנים והמדיניות המעצבים זהות ומערכות טקסים שמפקחים על הדינמיקה של החיים הציבוריים והמרחב הציבורי. התנועה נוסדה בנובמבר 2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, אשר בשנת 2011 לקחה על עצמה את הנהגת הקבוצה.

תנועה ציבורית היא גוף מחקר פרפורמטיבי הלומד ומייצר פעולות במרחב הציבורי, צורות של סדר חברתי, כוריאוגרפיות של ציבור, טקסים פומביים וסמויים. בשבע השנים האחרונות תנועה ציבורית חקרה את התקנות, הכוחות, הקונפליקטים ,ואת מערכות הטקסים שמפקחים על הדינמיקה של החיים הציבוריים והמרחב הציבורי.

התנועה נוסדה בדצמבר 2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, אשר בשנת 2011 לקחה על עצמה את הנהגת הקבוצה. תנועה ציבורית לקחה את האחריות על הפעולות הבאות: כוריאוגרף מדינה (הביאנלה לאמנות אסיה, טיוואן 2013), תדרוך (עונת התרבות של ירושלים, 2013), מוסלמים אירופאים- מיתוג מחדש" (ברלין ביאנלה, 2012, פסטיבל שטיינשר הרבסט, גראץ, 2012)ֿ, סלונים: תגלית פלסטין? (טריאנלה ניו מזיאום, ניו- יורק 2012), תענית (ירושלים,  2012), עמדות (מוזיאון ואן אבה, הולנד2011, פסטיבל פרפורמה, ניו-יורק, 2011), מפקד אוכלוסין (מוזיאון בת-ים, 2010), מהומות אחד במאי (הבל אם הופר ברלין, 2010), תרגיל באוניברסיטה (תיאטרון היידלברג, 2010), אביב בוורשה (נובי תיאטר ורשה, 2009), ום השנה ה-86 לרצח הנשיא גבריאל נרוטוביץ' בידי הצייר אליגיוש נייביידומסקי (הגלריה הלאומית זכנטה ו- CCA ורשה, 2008), פיגוע (עכו, 2008), בית תנועה ציבורית (מוזיאון בת ים, 2008), המבצע לשחרור חולון (המרכז לאמנות דיגיטלית חולון, 2007), גם כך! (פסטיבל עכו 2007), עצרת (כיכר רבין, 2007), תאונה (תל אביב, 2006).

תנועה ציבורית, מנהיגי הפעולה: דנה יהלומי, עומר קריגר

חבר תנועה ציבורית: הגר אופיר, גלי ליבריידר, לוסיאנה קפלון, סער סקלי

הפקה ודרמטורגיה: יאן לינדרס, ג'ני פלגה

בשיתוף משטרת היידלברג, מכבי אש היידלברג, ומתנדבים, בהפקת תיאטרון היידלברג

תערוכת לחם ושושנים היא יוזמה למכירת אמנות, לטובת פרויקט נשים ועבודה של ארגון העובדים מען – פרויקט חברתי שבמרכזו חילוץ האוכלוסייה הערבית מהעוני דרך השמתן של נשים ערביות במקומות עבודה. אמנים הפעילים במען – ציירים, צלמים וקולנוענים, מפעילים מודל סולידרי אליו מתגייסים מאות אמנים מהשורה הראשונה.

שיעור ההשתתפות של הנשים הערביות בכוח העבודה  בישראל עומד על 22% בלבד, לעומת 60% – שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות בשוק העבודה. זו הסיבה בגללה 60%  מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני. מדובר ב-320 אלף נשים ערביות שאינן עובדות, ובמשבר כלכלי וחברתי בקרב הערבים בישראל שרק הולך ומעמיק.

פרויקט נשים ועבודה של ארגון העובדים מען פועל באופן יומיומי מאז שנת 2005 לפתוח מקומות עבודה לנשים ערביות בענף החקלאות, ענף שמרבית מקומות העבודה בו סמוכים למקום מגוריהן. הנשים הערביות משוועות לעבודה בחקלאות תמורת שכר מינימום, אלא שהחקלאים, בשיתוף של חברות כוח האדם ובעידוד הממשלה, מעדיפים עובדים זרים, זולים יותר ומנוצלים.

במשך שנות פעילותה גייסה לחם ושושנים סכום של 3 מיליון ₪ עבור פרויקט נשים ועבודה. בנוסף, מאות האמנים המשתתפים בתערוכה תורמים להשפעה הציבורית המצטברת שלה, השפעה שיוצרת שינוי בדעת הקהל וכן בקרב קובעי המדיניות לגבי הצורך בפתרון לאבטלת הנשים הערביות.

הסולידריות החברתית שמתפתחת בין אמנים יהודים ופועלות ערביות על רקע אינטרסים כלכליים משותפים מפיחה תקווה בקרב משתתפי התערוכה, צופיה וקהל רוכשי האמנות. תקווה זו היא סודה הגלוי של לחם ושושנים, שמבקשת ליצור מציאות של שוויון וצדק חברתי, שונה לאין ערוך מהמציאות המוכרת לנו כיום בישראל.

לחם ושושנים – דני בן שמחון, שרון ליאור, יואב טמיר, ארז וגנר, ניר נאדר

נשים ועבודה – ופא טיארה, מיכל שורץ, חנאן מנאדרה, רוני בן אפרת, אסמא אגבארייה זחאלקה, הדס להב, אסף אדיב, ציפורה פרידמן

צילום – ארז חרודי, סרטים – תראו אותנו – שירי וילק, זה היום האחרון שלך – יונתן בן אפרת

עיצוב ואינפוגרפיקה – ינאי ספיר, לוגו – יובל סער, להב הלוי

הפרויקט "מהילד שלך לא יצא שום דבר" התרחש בשכונת ג’סי כהן במשך כשנתיים בשיתוף עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית והוצג כתערוכת יחיד בנובמבר 2012. במהלך הפרויקט פוזרו ברחבי השכונה קופסאות הטלוויזיה (שחלקן מוצגות בהצבה הנוכחית) כשהן משדרות ומקליטות במקביל. פגישה מקרית במתנ"ס עם ורד לבנון פרנטא, אמנית מקומית הפועלת בשכונה ומלמדת ילדים, היא הבסיס לדיאלוג שהתפתח בין מאיר טאטי לבין אמנים שונים, שכל אחד מהם חושף סיפור מסע: לבנון פרנטא, נכדתו של הצייר מרדכי לבנון, "פוצעת את הבד", כדבריה, כדי להפוך אותו לאנושי כך ש"יסחוב את מטען החיים שלי"; הקריירה האמנותית של רוזנברג החלה בפעולה בתוך השכונה ובמעורבותה בפרויקט שיקום שכונות; ואילו גנאדי צימל משרטט מסע מרתק, שמתחיל בעיר לבוב שבאוקראינה המערבית, ממשיך באות לנין על שירות יוצא דופן למדינה ונגמר בג’סי כהן.
קופסאות הקלט-פלט מועברות מן השטחים הציבוריים ברחבי השכונה אל אזורי העבודה של האמנים, ומתעדות אותם במשך שבועות ארוכים. בסופו של התהליך, אצר טאטי לכל אחד מהאמנים תערוכת יחיד בחנות ריקה במרכז המסחרי – חלל שנשכר במיוחד עבור פעילותו של המרכז לאמנות דיגיטלית בשכונה. אין זו הפעם הראשונה שחנות זו הופכת לחלל תצוגה, אך זו הפעם הראשונה שהמציגים בה הם תושבי השכונה

אמנים משתתפים :

ורד לבנון פרנטה  ורד היא ציירת ומורה לציור במרכז קהילתי לזרוס חולון. הסטודיו שלה נמצא בבית אמה, כמה רחובות משכונת ג'סי כהן. ורד היא נכדתו של הצייר מרדכי לבנון שציוריו עדיין תלויים ברחבי הבית ומהווים אחד ממקורות ההשראה הראשונים לעבודתה של ורד. הרישומים, שנעשים בעיפרון ובטוש על נייר חושפים עולם דימויים עשיר השאוב מעולמה האישי של האמנית. בינהם בני משפחה – בנה בעלה ואחותה, הסביבה הביתית- חדר השינה, הסלון וכו'. העולם היומיומי משתלב עם עולמות חלומיים: עננים וכנפיים בחלל, חדרים מרחפים ועוד. כל אלו הופכים את הרישומים של ורד למרחב עשיר ומרתק אשר כל מבט בו חושף חלק נוסף ממנו. ורד לבנון היא בוגרת מכון אבני והמכון לאמנות בת ים הציגה במבחר חללים בארץ ביניהם: בית האמנים ת"א, מוזיאון ישראל, גלריה אפרת, תיאטרון חולון, גלריה מגדלור, מוזיאון בית ריבק

מימי רוזנברג מימי רוזנברג היא צירת פסלת וחברת קבוצת צבע בטבע, לימדה ציור שנים רבות במוסדות ומתנסים שונים. הדריכה נוער במחנות אמנות בשליחות הסוכנות הציונית. נבחרה לאשת השנה בחולון וקבלה את אות הליינס הבינלאומי וממיסדות אגושת הצירים והפסלים, למדה ציור אצל המורים: צבי תדמור, ישראל הירשברג, יאיר גרבוז וגדעון עפרת. הציגה בתערוכות רבות ופסלים שלה מוצבים ברחבי העיר חולון

גנאדי (גדליה ) צימל  גדליה בוגר האקדמיה לאמנות יפות באוקריאנה הוא לא רק פסל ואמן אלא מחנך שעל ברכיו גדלו עשרות תלמידים ביפו וחולון. אמנות העץ בשביל גדליה היא לא רק הפעולה של פיסול חריטה  הפעולה, היא גם כלי אשר בעזרתו ילדים ובני נוער יוכלו לשחרר אנרגיה ולמצוא תחום ענין מחוץ למעגל השכונה. עד היום גדליה פוגש תלמידים לשעבר שפיסול העץ הוציא אותם ממעגלים שלילים ועזר להם למצוא כיוון חדש.

תודות : המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, ורד לבנון פרנטה, מימי רוזנברג, גדליה צימל, יאיר רשף, דינה יקרסון.

במסגרת השתתפותו בדוקומנטה 12 בקאסל, גרמניה, האמן איי וייויי הביא לעיר 1,001 אזרחים סיניים שהתארחו בה במהלך יריד האמנות הידוע. בעלות של 4.14$ מליון שהושגו ממקורות מימון כמו תומכי הדוקומנטה, שלוש קרנות שוויצריות ומשרד החוץ הגרמני, איי דאג לכל היבטי המסע. הוא שילם עבור הטיסות, טיפל בתהליך הנפקת אשרות הנסיעה, ריהט מפעל טקסטיל ששימש כבית הארחה זמני, הטיס שפים סינים שבישלו את הארוחות, עיצב אביזרי מסע כמו ביגוד ומזוודות וארגן סיורים באתרים החשובים של קאסל. בנוסף, הציב האמן 1,001 כיסאות עתיקים ריקים ברחבי ביתן התערוכה, כייצוג של נוכחות המשתתפים הסינים בקאסל. האורחים שלו שימשו הן כתיירים והן כמושאי עבודת האמנות – צופים בתרבות זרה, והמסמנים של תרבות אחרת.

תוך שלושה ימים מרגע פרסום טיול החינם בבלוג שלו, הגיעו אל איי 3,000 בקשות. הוא נתן עדיפות לפונים שהיו בעלי משאבים מועטים או שהתמודדו עם מגבלות מסע; כך למשל, נשים מכפר חקלאי, משוללות תעודות זהות תקינות, יכלו לראשונה להשיג מסמכי נסיעה ממשלתיים. בין המשתתפים האחרים נכללו פועלים מובטלים, שוטרים, ילדים, רוכלים, סטודנטים, חקלאים ואמנים. הם הגיעו יחד, בקבוצות של 200. עם זאת, איי ביקש לבטא את הקולות האינדיבידואלים של המשתתפים באמצעות ראיונות שנערכו עם כל נוסע ותועדו בווידיאו, וכן באמצעות שאלון ארוך בן 99 שאלות, שהתמקד בהיסטוריה, התשוקות והפנטזיות האישיות.

קאסל ידועה כביתם של האחים גרים, מלקטי האגדות המקומיות הנודעים. איי העניק לפרויקט שלו את השם סיפור אגדה מתוך התייחסות לאגדותיהם, וברמיזה לרוח המסע, אשר יתכן מאוד שרבים מהתיירים, אשר אולי מעולם לא חלמו לצאת מגבולות סין בעבר, חוו אותו כמיתי.

למרות שהכביש המהיר עובר דרך פואנטס דה אברו, מעט מאד מבקרים עוצרים ושוהים בעיירה הספרדית הקטנה הזו. כדי למשוך תשומת לב לאזור, לרה אלמרצ'גוי ובנויה מובליאן הפכו את תחנת הרכבת המקומית, שהיתה נטושה עשרים שנה, למלון המזמין חינם את אורחיו למשך שבוע. "העיירה אינה יפה, ואינה מהסוג שמושכת תיירים," אומרת אלמרצ'גוי. "לכן, חשבתי שזאת תהיה מחווה יוצאת דופן להציע לאנשים לשהות שם למשך שבוע שלם."

מתוך מענק קטן שקבלה, היא השקיע סכום של 400$ לשיפוץ בניין הבטון בן שתי הקומות בתחנה, אשר התאים להסבה למלון בזכות תקרותיו הגבוהות ורצפת האריחים שבו. אלמרצ'גוי ומובליאן צבעו יחד את פנים הקירות, וריהטו כל חדר בציוד שנתרם על ידי תושבי העיירה. הם התקינו מערכות חשמל וצנרת, ויצאו בפרסום בעיר הסמוכה זרגוזה, אודות בניין תחנת הרכבת ששוחזר למלון משופר. בזמן הפרויקט זכה המלון לתפוסה מלאה, אך הדבר נשמר בסוד כיוון שההיתר מרשות הרכבות איפשר לנצל את שטח התחנה כחלל תצוגה בלבד, ולא למגורים. "הם לא היו מתירים לי לפתוח מלון חינמי, בפרט בגלל שלא קיים מוזיאון," אומרת אלמרצ'גוי, "לכן כל המבקרים שמרו את דבר המלון בסוד. אפילו בקשתי מהם להסתיר את המזוודות שלהם." עד היום, ממשיכים להשתמש בבנין מלון פואנטס דה אברו כמקום מפגש וחלל אירועים.

אלמרצ'גוי מתגוררת ברוטרדם. כהכנה לפרויקט, היא חיה למעלה מחודש בספרד, וערכה מחקר אודות חללים ארכיטקטוניים נטושים היכולים לשמש כפתרונות למצוקת דיור ובעיות עיור. לרוב, עבודותיה עוסקות במציאת דרכים ליצירת קשר בין קהילות, באמצעות מחקר ארוך טווח, ראיונות עם תושבים, ומימוש אפשרויות חדשות בתשתיות מתיישנות.

ג'ניפר אלורה וגילרמו קלזדילה הניחו 12 עמודי גיר, כל אחד בגובה מטר וחצי, בכיכרות שונים ברחבי לימה, פריז, וניו יורק, כמונומנטים ברי-חלוף אשר ילכו ויתפוררו עם הזמן, אט אט הופכים הגירים לחתיכות קטנות ושלוליות נוזל. האמנים הזמינו אנשים להשתמש בחתיכות הגיר הקטנות כדי לכתוב מסרים על רצפת הכיכרות, לצייר, ולבטא עצמם בכל דרך שיחפצו. בכך הפכו את הבליה החומרית למלאת אפשרויות של ביטוי ארעי. בעיר לימה, מיקמו אלורה וקלזדילה את עמודי הגיר ממש לפני בניין הממשלה. הדבר משך עוברים ושבים להפוך את המקום ללוח כתיבה ענקי, מלא במסרים וביקורת נוקבת כלפי הממשל. הפעילות הזאת התפתחה למחאה מאולתרת ושקטה כשעובדי המדינה התאספו בכיכר, נושאים שלטים. שומרים חמושים שהיו בקרבת מקום, נאלצו להחרים את עמודי הגיר, ושטפו וניקו את הכתובות.

אלורה וקלזדילה, תושבי פורטו ריקו, היו אמני הפרפורמנס הראשונים שייצגו את ארצות הברית בביאנלה בוונציה (2011). מאז סוף שנות ה-90, האמנים עושים שימוש בפיסול, פרפורמנס, ווידאו כדי להפוך חפצים שימושיים רגילים לכלים טעונים פוליטית. הפרויקטים שלהם חוקרים את התופעה של יצירת סימן – הדרך בה פעולות זמניות, מולידות השפעה קבועה.

באוגוסט 2012 זכו חברי קבוצת האמנים האקטיביסטים אל-שעב אל-סורי עארף טריקה ("העם הסורי יודע את דרכו")  בפרס בקטגורית "קהילות דיגיטליות" בפסטיבל ארס אלקטרוניקה באוסטריה, על השימוש שעשו באינטרנט וברשתות החברתיות ככלי להפצה של כרזות הקוראות לשחרור מכבלי הדיכוי בארצם.

תערוכת הכרזות "העם הסורי יודע את דרכו", שהוצגה לראשונה בגלריה המחקרית של התכנית לעיצוב משולב ב-HIT  (המכון הטכנולוגי בחולון) בפברואר-מארס 2013, מציגה כרזות שעיצבה הקבוצה, ובהן משתקפת הטרגדיה הנוראה של העם הסורי, שבארצו מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם. התערוכה הציעה לבחון את המציאות הפוליטית בסוריה, כפי שהיתה בחודשיו הראשונים של המאבק, שלא במסגרת הערכים ההגמוניים של העולם המערבי, אלא באמצעות קולם של נושאי המחאה עצמם. בכרזות אלה משתקף שיח רב-קולי שהושתק, שבו המסגרת החברתית והפוליטית בסוריה מתפרקת לרכיביה וחוזרת למצבה הטרום-מדינתי. הן חושפות את המאבקים האידיאולוגיים של תנועות ההתנגדות הסוריות, ומראות כיצד השימוש שעושות תנועות אלה באמצעי ההפצה הדיגיטליים מייצר סוג חדש של תעמולה שאין בה מסר אחיד וממוקד, אלא מסרים נזילים ורב-משמעיים. יותר משהתערוכה באה להבהיר מה קורה בסוריה, היא נוקטת מבט אירוני על נקודות העיוורון שלנו ביחס למתרחש שם.

את התערוכה אצרה: ד"ר יעל אילת ון-אסן

התערוכה  לוותה בקטלוג, שיצא לאור בשיתוף פעולה עם מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ובעריכת ד"ר דרור ק לוי, המנהל האקדמי של הגלריה וראש התכנית לתואר שני ואוצרת התערוכה. הוא כולל מאמרים הבוחנים את הכרזות בהקשרים האיקונוגרפיים והתרבותיים, הפוליטיים והתעמולתיים שלהן; את מנגנוני הייצור וההפצה שלהן; ואת מעמדה של הקליגרפיה באסלאם שבו, כמו ביהדות, "האות הכתובה היא המסר". משתתפים בקטלוג: ד"ר דרור ק' לוי, פרופ' אייל זיסר, ד"ר יעל אילת ון-אסן, ד"ר ניר בומס, ד"ר יהודית שפלן וד"ר אלון פרגמן.

כאשר השיק הדי.ג'י לשעבר, ניק צוברלה, תכנית רדיו היפ-הופית באזור הרי האפלוסה, נשלחו אליו מכתבים מאסירים בשני בתי כלא באזור. במכתבים האלה גוללו בפניו האסירים סיפורים קשים של הפרה בוטה של זכויות אדם. צוברלה הגיב ויזם משחק שח-מט פתוח עם האסירים שהתקיים תחת כיפת השמים כמחווה פשוטה המכירה בסבלם ומעניקה להם הקלה זמנית. יחד עם זאת, הוא החל לשדר את קולותיהם של האסירים, אשר בטאו את עצמם במגוון דרכים אמנותיות, כולל הקראת קטעי שירה, סשן ראפ, ושיתופי פעולה בין אמני היפ-הופ ומוזיקאים מקומיים מאזור ההרים. אחד השידורים נוצלו על ידי אסיר כדי לערוך שיחה עם אחיו ממנה נמנע מאז מות אמם. בשידור אחר, שנקרא "שיחות מהבית", עדכנה אמא את בנה האסיר באירועי המשפחה ותארה בפניו את מהלכי הבוקר בבית המשפחה.

התכנית התפתחה והפכה ל"אלף עפיפונים" – "פרויקט דיאלוג לאומי" ועמותה ללא מטרות רווח בקנטאקי, הקוראת לרפורמה בבתי הכלא בכל רחבי הארץ, ובפרט ליצירת שקיפות אודות מקרים של אי-צדק בתוך המערכת. צוברלה יושב בראש הארגון, ששמו נובע מהמילים "להעיף (באנגלית – לירות) עפיפון," שבשפת הכלא משמעו לשלוח הודעה. בליבת פרויקט אלף עפיפונים, קיים אתר אינטרנטי ובו סיפורים של אסירים, בני משפחותיהם, פעילים חברתית, ואמנים, המביעים את עצמם באמצעות וידיאו, תכנית רדיו, בלוגים, וקמפיינים של כתיבת מכתבים. האתר כולל גם קליפים חדשים, הודעות לעיתונות על שינויי חוק, וגישה ישירה לפעילויות חינוכיות כמו "אנחנו לא יכולים לשלם את החשבון," שבאה להעלות על סדר היום את עלית העלות הכללית של מימון בתי כלא.

אלף עפיפונים פועלת תחת העמותה אפלשופ, אשר מאז שנוסדה לפני 40 שנה, תומכת באמנות באזור האפלוסה, מתעדת מסורות, ופועלת לבטל מהיסוד סטריאוטיפים בקרב תושבי האזור.

בציון מאה שנים למהפכה הראשונה ברוסיה, הקולקטיב "צ'טו דלאט?" (אז מה יש לעשות?) ארגן פעילים למחות על אי הצדק בתעסוקה. המחאה התקיימה בכיכר שער נרווה בסנט פטרבורג, האתר בו החלה המהפכה בשנת 1905. "צ'טו דלאט?" הזמינו עובדים המשתכרים שכר נמוך, שנוהגים לשאת על גופם לוח פרסומת לעסקים מקומיים, לשאת הפעם לוח פרסומת עליו חקוק שירו של ברטולב ברכט "בשבח הדיאלקטיקה," לצד סדרת שאלות נוקבות: "האם אתה מנוצל?" "האם אתה מנצל?" "האם הניצול בלתי נמנע?" המהפכה הראשונה ברוסיה הייתה ניסיון אלים וכושל להפיל את הממשלה, ועכשיו, אנשי הסנדוויץ' הכעוסים באים לשקף את ההשלכות הפוליטיות של אותו כשלון.

"צ'טו דלאט?" המאמץ את שמו מהעלון ההיסטורי של לנין, כולל בשורותיו משוררים, אמנים, פילוסופים, זמרים, מעצבי תפאורה, מבקרים וסופרים המאמצים בעבודותיהם את האיקונוגרפיה והטרמינולוגיה הקומוניסטית. הם פועלים כ"אמנים סובייטים", שמקבלים השראה מוועדים שונים אשר קמו ברוסיה בתחילת המאה העשרים. בהסתמך על תיאוריות פוליטיות ואמנותיות רבות "צ'טו דלאט?" חוקר את הרעיון של "דמוקרטיה השתתפותית" ואת ההסטוריה של המילה "סולידריות" באמצעות תערוכות, עבודות אמנות, ופרויקטים בחללים ציבוריים.

כמארגניה של מקהלת התלונות, טלרבו קליינן ואוליבר קוטצ'ה-קליינן, כבר שמעו הכול: "החלומות שלי משעממים." "סבתא שלי גזענית." "השכנה שלי עורכת נשפים של ריקודים הונגריים מעל חדר השינה שלי." "אני שמן ועצלן וחצי-זקן." מאז 2005, האמנים, שחיים בהלסינקי, פינלנד, הזמינו אנשים לשיר יחד את התלונות שלהם כקול אחד, הן בציבור, והן ברחבי הרשת. התהליך הינו פשוט: קודם כל, יש להזמין אנשים. אחר כך, יש למצוא מוזיקאי טוב. לאחר שנאספו כל התלונות, כותבים אותם כשיר, מנסחים מחדש, והמשתתפים מוזמנים להקליט את הופעתם בציבור, ולהעלות את ההקלטה לאתר של מקהלת התלונות. האתר הינו מחסן ענקי מלא בשירים מכל העולם, מיפן ,ועד שיקאגו. התלונות יכולות להיות פוליטיות באופן קיצוני, למשל על אי-צדק בעיר קטנה בברזיל, ועד אישיות ופרטיות מאוד, כמו ההשפעה של יותר מדי מין על המוח. "אך גם האישי, הפרטי, יכול להיות פוליטי מאוד," אומרים האמנים באתר שלהם. "יש לי יותר מדי זמן!" היא אמירה שיכולה להיתפס כטרגדיה פרטית, אך היא גם מעידה על פגם משמעותי שקיים בחברה הקפיטליסטית, הדוחקת לשוליים אנשים שאינם יעילים לקו הייצור." לאחרונה משכה אליה מקהלת התלונות עניין כה רב במצרים, עד כי קהלים ענקיים חברו יחד ויצרו את "פרויקט המקהלה," וורסיה מקומית שמביעה את מחשבותיה וחששותיה מהמצב הפוליטי השורר באזור.

בדרך כלל, עבודותיהם של קליינן וקוטצ'ה-קליינן מתעדים חוויות יומיומיות, כמו תקלות בעבודה או ביחסי רופא-מטופל. את הרעיון למקהלת התלונות קבלו האמנים בזמן שחיו בפינלנד, שם משמעות הכינוי לאדם שמתלונן הוא מקהלת . הם הרכיבו את המקהלה הראשונה בברמינגהם, אנגליה, בעזרתם של שני ארגוני אמנות, ומאז יצרו למעלה משבעים מקהלות ברחבי העולם.

"בסורמה" הינה מעבדה לפסולת והשלכותיה, שהוקמה בשנת 2001 על ידי קבוצת סטודנטים מבית הספר לארכיטקטורה במדריד. הקבוצה – שכיום חבריה הם אנשים מקצוע בתחומי הארכיטקטורה, עיצוב, ותכנון עירוני – משתפת פעולה עם קהילות שונות כדי לבחון את הפסולת שאנו משליכים, ולהבין את הדרך שיש לטפל בה, כדי להסיק מסקנות על הראיה שלנו את העולם בכלל. עבודת הקבוצה מתנהלת בדרך כלל במסגרת סדנאות, פאנלים, ופורומים, אבל חלק מרכזי מהעבודה נסוב תמיד סביב איסוף שאריות חומר ושימוש בו לבניה מחדש במרחב הציבורי. למשל, בלימה שיקמו "בסורמה" מסילת רכבת נטושה על ידי כך שהזמינו אמנים מקומיים וחברי קהילה ליצור יחד פארק שעשועים לאורך המסילה. במיאמי, הם קיבצו ילדי בית ספר כדי ליצור כלי נגינה מחלקים ישנים של מכוניות.

פעילות הקבוצה החלה בשנת 2008 עם סדרת הפרויקטים רזידוס אורבנוס סולידוס (פסולת עירונית מוצקה) שיזמה "בסורמה" במספר ערים ברחבי העולם. במחנה הפליטים סוף בג'רש, ירדן, הקבוצה עבדה  עם פלשתינאים להקים גינה ציבורית לילדים ואזור נופש קטן. בבואנוס איירס הם השתמשו בקופסאות קרטון שהושלכו לפארק גלישה על סקייטבורד. "אנו מוצאים פערים בתהליכי ייצור," אומרים בבסורמה, "שמעלים שאלות לא רק על הדרך בה אנו מנהלים את מקורות החומר שלנו, אלא גם מעידים על דרכי החשיבה, העבודה, והראיה שלנו את המציאות בכלל."

DARR הינה קבוצת אמנות וארכיטקטורה פלשתינית ותכנית רזידנסי, הפועלת בבית סחור. מארגניה של התכנית, סנדי הילל, אלסנדרו פטי, ואייל ויצמן,  בוחנים את האפשרות לעשות שימוש חוזר בחללים ארכיטקטוניים קיימים בשטחים הכבושים – תהליך שהם מכנים "שימוש הדלת המסתובבת."

בשנת 2006, הצבא פינה את גבעת אואוש גרב (קן העורב), מאחז צבאי על רכס בית סחור, בבית לחם, ששימש נקודת שליטה על האזור במשך מאות שנים. כשמתנחלים ישראלים ניסו להשתלט על המבנה הנטוש DAAR, יחד עם פעילים פלשתינאים ובינלאומיים, ביקשו להפוך את אואוש גרב לאתר בבעלות ציבורית, והחלו מיישמים תכנית להפוך את הגבעה לפארק. כדי לייצר עניין ותמיכה בפרויקט זה, DAAR ערכו ערבי בינגו, הקרינו סרטים, ארגנו תפילות ציבוריות, ויצרו סיורים בשטח בעזרת עמותות והעירייה המקומית. כתגובה למתנחלים שריססו את המבנה בכתובות גרפיטי, הגיבו בDAAR בארגון פעילים לניקוי השטח. בנוסף, כאשר התבהר כי הגבעה מהווה בית קינון לאלפי ציפורים נודדות, ניקבה DAAR חורים בקירות מבנה, כדי שימשיך להפוך את המבנה למרכז קינון ומצפה ציפורים.

האם חשבת פעם מה באמת קרה כשהתרנגולת חצתה את הכביש? לפי הקבוצה הברזילאית ביג'רי, אנשים מגיבים בצורות שונות על פי השיוך הסוציו-אקונומי שלהם. בשנת 2001, ביג'רי שחררו שתי תרנגולות באזורי קניות שונים בעיר סאו פאולו, ראשית בקניון היוקרתי איגואטמי ואחר כך בתחנת האוטובוס והשוק הסמוכים, לרגו דה בטטה, אליו מגיעים בעיקר תושבים בעלי הכנסה נמוכה. הם הסריטו את התגובות של הקהל בשני האתרים. בקניון היוקרתי ראשונים להגיב היו השומרים, שהתייחסו אל התרנגולת כאל פושעת מסוכנת (ובאמת כינו אותה "ישות חשודה"), עקבו אחריה בזהירות, ופינו אותה במהרה מהמקום. באותו הזמן עסקני לרגו דה בטטה, שחשדו אף הם בציפור, הגיבו בצורה מאורגנת הרבה פחות. קודם כל, הם ניסו לדבר עם התרנגולת שתלך לה ותסתלק משם, כאילו הייתה בן אדם. אחר כך עקבו אחריה בהמוניהם, ולבסוף הותירו לה להישאר ולהסתובב חופשי במתחם. הפרויקט הוצג כעבודת וידאו תיעודית בביאנלה בהוואנה, בשנת 2003.

ביג'רי, שעובדים עם ארכיטקטים, אמנים, ופעילים, מתמקדים בשאלה "האם מקומות המכונים 'ציבוריים', הם אכן מקומות זמינים לכל," מסביר חבר הקבוצה מאוריציו ברדאו. "אנו מתעניינים בדרך בה חלק מהמרחבים הציבוריים הפכו לפרטיים ממש, בעקבות מאפיינים אסתטיים, כלכליים, חברתיים, והתנהגותיים המתקיימים בהם." הקבוצה מביימת מקרים של התגרות, מעלה מייצגים ציבוריים שמטפחים מחלוקות, ומקרינה דימויים פרובוקטיביים בחללים עירוניים, כולל שלטי רחוב, שלטי חוצות, ומסכי ענק. הפרויקט "מציאות אלכסונית" בא להפר את הזרימה הטבעית של החיים על ידי זימון תגובות בלתי צפויות מהציבור.

בשנת 1991, חמישה אמנים איראניים, השתלטו על בית בטהרן, איראן, ועשו בו שימוש גם כסטודיו וגם כחפץ מצוי – מקום לשתף בו פעולה, ולבחון את המשמעות הפיסית והפוליטית של מבנה ארכיטקטוני בשלבי התפוררות. במשך חודשיים הם יצרו פרויקטים בתוך חלל הבית, כולל ציור, מיצג ופיסול. כחלק מהמיצג של טפט הקירות המתקלף ושברי הוואזות הפזורים בארונות ועל גבי משטחים שונים, הם הקרינו מקטעים מציורו של אל גרקו "קבורתו של הרוזן מאורגאס" בחדרים הריקים שבבית.

לאחר שחלפו חודשיים, האמנים פתחו את הפרויקט לקהל הרחב ולשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. בתקופה שבה הם שהו בבית, הסטאטוס של המבנה נותר כנכס נטוש, ולא היה כל מאמץ לשפץ את המקום, למרות שבעצם נוכחותם הוא הפך להיות מרחב חי ומלא פעילות. בתום הפרויקט, האמנים הרסו את המבנה, ומימשו בכך את גורלו הידוע מראש.

במשך 11 שנים, פסטיבל הפרפורמנס דה קלי של הלנה פרודוציונס ממלא תפקיד חשוב במרחב התרבותי בקלי, קולומביה, עיר שסובלת ממחסור רציני בתקציב לתמיכה באמנות. הפסטיבל שימש כפורום הן לאמנים בתחילת דרכם והן לאמנים בינלאומיים מוכרים, שיצרו בו הופעות פרפורמנס אינטראקטיביות ופוליטיות, שאתגרו את הגבולות המסורתיים בין האמן לקהל. בין ההופעות בפסטיבל היה גם האמן הספרדי סנטיאגו סיירה שהופיע עם מיצג שבמסגרתו נתלה דגל ענקי של ארה"ב נתלה על קיר מוזיאון טרטוליה; האמן הצרפתי פייר פינונצ'לי שכרת לעצמו את הזרת כמחאה לחטיפת המועמדת לנשיאות אינגריד בטנקור בשנת 2002; וקונצרט של לס מלס אמיסטד, תזמורת בית הספר לאמנות קסיוטון אשר אלבומיה הפכו לקאלט בקרב סטודנטים במכללות. בחמשת ימי הפסטיבל נערכו בו סדנאות, התערבויות רחוב, ושיחות במרכזים תרבותיים שונים ברחבי העיר, כולל כיכרות ציבוריים וחללי אמן צנועים.

הלנה פרודוציונס הוא קולקטיב רב-תחומי הפועל ללא מטרת רווח להרחבת ההגדרה של אמנות ויזואלית, על ידי ארגון אירועים לקידום פעילות מקומית אמנותית וקהילתית. על הקבוצה נמנים האמנים ווילסון דיאז, אנא מריה מילן, אנדרס סנדובל, קלאודיה פטרישיה סריה, וחואן דויד מדינה, המציעים ביקורת על ממסדית ופרספקטיבות חדשות בנוגע לתנאים מקומיים, וזאת כאלטרנטיבה לשגרה הרווחת בקולומביה, שבסיסה קונפליקט כלכלי וחברתי. הקבוצה אחראית גם על לופ, תכנית טלוויזיה חצי-שבועית ששודרה בקלי בשנים 2000-2001, כתכנית בידור המדווחת על הפעילויות האומנותיות באזור ועל להקות פאנק.

במשך אחר הצהריים אחד בשנת 1994, 220 תלמידי תיכון בעיר אוקלנד, קליפורניה, ישבו בתוך מכוניות שחנו על גג של מוסך, ושוחחו זה עם זה בנושאי אלימות, סקס, מגדר, משפחה, וגזע. בני הנוער דיברו בכנות, ללא כל טקסט שהוכן מראש, וקהל של כאלף איש, ביניהם עיתונאים וצוותי טלוויזיה, התהלכו בין הרכבים, והתכופפו אליהם, לקרב את פניהם דרך החלונות, לשמוע ולתעד את השיחות. הצילומים שהוסרטו במסגרת המיצג הזה, שנקרא הגג עולה באש, שודרו בתחנות מקומיות רבות, כמו גם ברשת CNN.

בני הנוער באוקלנד רגילים כבר לקבל את תשומת לב  התקשורת, אבל בנסיבות שקושרות אותם עם התפרעויות, אלימות, ועימותים קשים עם המשטרה. האירוע, ביוזמת האמנית סוזן לייסי בשותפות TEAM (קבוצת בני נוער, אנשי חינוך, ואנשי מדיה), נועד ליצור מפגן תקשורתי אחר וחיובי, שבו בני הנוער נתפסים כאזרחים ולא כגורמי סיכון. פעם בשבוע במשך חמישה חודשים, נפגשה לייסי עם מורים ובני נוער, ביניהם גם נערים שנמצאים בפיקוח קצין מבחן, כדי לדבר יחד על הדברים שחשובים להם, ולהפיץ מסר למנהיגים חברתיים אודות התפקיד החשוב שאנשים צעירים ממלאים בעתידה של אוקלנד. הגג עולה באש משקף בעצם את המהות של מפגשי השיח האלה, ובכך גם את המשימה שלקחה על עצמה האמנית, לסתור דימויים תקשורתיים מתעתעים בעזרת דימויים מעצימים ורוויי פעילות קהילתית חברתית. מאז שנות ה-70, יצרה לייסי מיצגים שבכוחם להציע נרטיב שונה ופרוש אחר לאותן ידיעות תקשורתיות מתעתעות. למשל, עבודתה באבל ובזעם התמקדה בריטואל ציבורי שנערך על מדרגות עיריית לוס אנג'לס, כתגובה לכיסוי התקשורתי לרצח סדרתי של עשר נשים בדצמבר 1977. בעוד שהמדיה סקרה בעיקר את הפן האקראי של האלימות, המייצג השיתופי של לייסי היה קריאה מעשית לפעולה ולהגדרה מחודשת של מסע הרצח מתוך פרספקטיבה נשית-פמיניסטית שבוחנת את ההיסטוריה של אלימות נגד נשים.

מאז המאה ה-19, מעמד העובדים השחורים בניו אורלינס מוקיר את קהילת האינדיאנים שסייעה לעבדים לברוח בדרכם אל החופש כשהם מחופשים לאינדיאנים: תחפושות מיוחדות של "מרדי גרה", עמוסות שכבות על שכבות של נוצות, חרוזים, נצנצים, והרבה בדים עליונים וצבעוניים במיוחד. במשך 52 שנים, אליסון "טוטי" מונטנה, עובד בניין והצ'יף העליון של אותו שבט "מרדי גרה" אינדיאני, היה המנהיג של התהלוכה. ליין התחפושות הייחודי שלו, אשר כלל גם מבנים גיאומטריים תלת-ממדיים ששקלו עשרות קילוגרמים ובעלות של אלפי דולרים, זיכה אותו במענק מהקרן הלאומית לאמנויות, ועבודתו תועדה גם בסרט דוקומנטרי. בעשירי ביולי, 2005, אלפי תושבים בניו אורלינס חברו יחד לצעוד בתהלוכת ההלוויה שלו, מתוך כבוד לאמנות שלו, וכתמיכה בקהילה שלו.

כתומך נלהב של "האינדיאנים מרדי גרה", מונטנה הופלה פעמים רבים לרעה על ידי רשויות החוק. בליל מותו, הוא פנה לוועד העיר, יחד עם צ'יפים אחרים, במחאה נגד האלימות של המשטרה והניסיונות שלה לחסל את תהלוכות מרדי גרה האינדיאניות וכל התכנסות ציבורית אחרת שלהם. דקות ספורות אחר כך, הוא התמוטט והובל לבית החולים, שם הוכרז מותו כתוצאה מהתקפת לב. תהלוכת הלוויה שלו שמשכה אינדיאנים ואחרים, הייתה אחת מהתהלוכות הכי המפורסמות במסלול היוצא מהכנסייה אל עבר בית העלמין. המשתתפים הכו בתופי-מרים, שרו תפילות, והתנועעו כענני עשן בגווני הכחול, כתום, אדום, וצהוב.

מוקדם בבוקר ביום שבת אחד בשנת 2003, ראש העיר של היישוב הצ'כוסלובקי הקטן פוניטוויץ' שידר קריאה לכל 250 תושבי המקום: צאו לקניות, כולכם בדיוק אותו הזמן. במהלך כל אותה שבת, הותאמה שגרת היום של התושבים ללוח זמנים קפדני ומפורט, שפורסם בלוח המודעות הציבורי. בתזמון מושלם, כולם יחד פתחו את החלונות, טאטאו את המרפסת, אכלו כופתאות, נפגשו לכוס בירה, ולבסוף גם פרשו לישון בעשר בלילה. למרות הנוקשות של המסגרת היומית, אותה הגדירה האמנית קטרינה שדה, התושבים הרגישו משוחררים על ידי הפעילות המשותפת, חוויה שאירופאים רבים מזהים – לעיתים באופן נוסטלגי – עם חייהם לפני נפילת ברה"מ בשנת 1989.

שדה, החיה ומתגוררת בברנו, קראה לפרויקט הזה לפי אחת האימרות הרווחות במחוזות צ'כיה: אין שם כלום. "הם מרגישים שכל מה שחשוב ומשמעותי קורה רק בערים, מחוץ ומעבר לגבולות הכפר שלהם," אמרה שדה. במשך שנה שלמה היא ראיינה את התושבים, ערכה סקרים, והתבוננה במהלכי ואורחות הכפר, שבשטחו התחוללה מערכה צבאית מכריעה במאה ה-19, אך כיום הוא מנותק מהנוף הסוציו-אקונומי של אירופה.

שדה נוהגת לשאול את משתתפי הפרויקטים שלה על חייהם, לרבות פרטים אישיים, ואחר כך מציגה את החומרים הללו כדי לעודד התבוננות חדשה. כאשר סבתה חלתה וסבלה מדיכאון קשה עם מות בעלה, וסרבה אפילו לקום מכסא הנדנדה שלה אפילו בעבור הפעולות הפשוטות ביותר, קיימה עימה שדה רצף שיחות, בהם דלתה מזיכרונה סיפורים על כל חפץ וחפץ אשר נמכר בחנות כלי העבודה שם שימשה מנהלת ספרים במשך 30 שנה. החייאת הדימויים הללו מתוך הזיכרון, הובילה את סבתה של שדה להתחבר אל עברה, ואז לשוב ולהשתלב בחייה גם בהווה. כך גם ביצוע פעולות פשוטות ויומיומיות ביחד עם רבים מתושבי היישוב פוניטוויץ', אפשר לאותם האנשים לבחון מחדש ולהרחיב את הבנתם בנוגע להיותם אזרחים.

בנרנחיטו, בסמוך לסן חואן, פורטו ריקו, הבתים נושקים לנוף ההר שנושא אותם, עולים ויורדים עם קימוריו. זה הדבר הראשון שהבחין בו חמי רוזרדו-סייג'ו כשהתבונן מתחתית הרכס מעלה, אל עבר העיירה. הוא בחר להתמקד בזווית הזו ולא בחלונות שנאטמו או ברחובות זרועי האשפה – סימנים  למצבה הכלכלי הקשה של מי שהיתה קהילה משגשגת של עובדי מטעי הקפה. כדי למשוך תשומת לב למבניה הטבעי של העיירה, וגם כדי לעורר בתושבים המדוכדכים תחושת גאווה מחודשת, הוא החל לצבוע את כל הבתים בירוק.

במהלך הפרויקט ביקש רוזדו-סייג'ו מבעלי הבתים רשות לצבוע את בתיהם בגוון ירוק לפי בחירתם. רבים סרבו בהתחלה, בעיקר בגלל שהצבע מזוהה אצלם עם אינדפנדיטאס, קבוצה מקומית ששואפת לחבור אל ארה"ב. עם הזמן, כשהצביעה החלה להיות אלמנט בולט שהשתלב עם גווני הירוק של הצמחייה סביב, הסכימו התושבים לצביעה, בתנאי שהיא תכלול אלמנטים נוספים שבשטחם, כמו גדרות וספסלים. האמן הזמין את בני הנוער המקומי לשתף איתו פעולה, ערך סדנאות, כנסים, ואירועים שונים נוספים, אשר משכו את התקשורת למקום, והובילו לסקירה אוהדת וחיובית במקום שמאופיין בידיעות על אבטלה ופשע.

בכל עבודותיו, רוזדו-סייג'ו עושה מהפך בתפיסה הציבורית, וזאת על ידי הנגשת חוויה עירונית חדשה. בשנת 2005, הוא הוזמן על ידי הארגון הניו יורקי Art in General לגלות מחדש את העיר כשהוא רכוב על גבי סקייטבורד. התוצאה היתה מפה של כל האתרים והמסלולים הנחשקים ביותר לרכיבה על סקייטבורד. הדיאגראמה שיצר, באורך של כ-4.5 מטר, הוצעה על ידו כאלטרנטיבה לתחבורה הרגילה, וכהבנה אסתטית חדשה של פני העיר. אל סרו הוצג בביאנאלה של מוזיאון הוויטני בניו יורק בשנת 2002.

בשנת 1993, האמן ריק לואו רכש שורה של בתים נטושים ועזובים ביוסטון, טקסס, באזור הצפוני השלישי. האזור היה מוכר כשכונת עוני אפרו-אמריקאית, ונועד להריסה. לואו גייס מאות מתנדבים לסייע במאמץ לשימור הבתים, ראשית על ידי טאטוא הרחובות, ובהמשך בשיקום פני המבנים ושיפוץ פנים הבתים הישנים. בסיוע ה National Endowment for the Arts  וקרנות פרטיות נוספות, קבוצת הפעילים שיזם גדלה, ושורת הבתים שסבלה מעוני קשה הפכה לקמפוס חי ותוסס המארח אמנים, גלריות, פארק, חללים ציבוריים, גינות, ובתים מסובסדים לאימהות צעירות בגילאים 18-26, שמנסות לשוב ולהשתלב בחברה. הפרויקט שימר את הארכיטקטורה ואת ההיסטוריה של הקהילה המקומית, תוך כדי הענקת השירותים החברתיים שהיו חסרים בה. עד היום מהווה הפרויקט, שהפך לעמותה, סמל ודוגמא לפרויקטים קהילתיים ארוכי טווח. במקביל הוא הוצג במוזיאונים ובאירועים אמנותיים ברחבי העולם.

לואו חושב שלאמנות יש את היכולת להוות קטליזאטור משמעותי לשינוי, מילה שהוא שוקל בזהירות: "פעם יכולת להניח שיש אג'נדה מתקדמת מאחורי המילה 'שינוי'," הוא אומר. "אך השפה משתנה. חסרה בה בהירות." פרויקט שורת הבתים החל מתגבש אצלו כשניהל שיחה עם תלמיד תיכון, אשר הטיל ספק בתועלת האמיתית שיש ביצירה אמנותית להבאת צדק חברתי. השיחה הובילה את לואו לבחון את עבודותיו של האמן ג'ון ביגרס, שטען כי בכוחה של אמנות להקל ולסייע במקרים של תנאים חברתיים סבוכים.

פרויקט שורת הבתים התרחב מ-22 בתים ל-40, וכולל כיום חללי תצוגה, מרכז ספרותי, מרכז לאמנות מולטימדיה ופרפורמנס ועוד. בשנת 2003, הארגון ייסוד את החברה לפיתוח קהילת בניני הרכבת, המשמשת כסוכנות להשכרת בתים במחירים נמוכים.

"מה שהייתי רוצה לעשות, זה לשנות את חייהם של אנשים בעזרת החומרים שאיתם הם באים במגע יומיום," אומר האמן ויק מוניז בסרט הדוקומנטרי האמנות בזבל, המתעד את הפקת סדרת הצילומים שלו תמונות של אשפה. בשנת 2008, מוניז נסע לברזיל, שם נולד וגדל, כדי לעבוד עם ממייני הזבל במתחם ג'רדים גרמצ'ו שמחוץ לריו דה-ג'נרו, אתר המזבלה הפתוחה הגדול ביותר בדרום אמריקה. ממייני הזבל הם כוח עבודה לא רשמי, שסוקר את כל ערמות האשפה בחיפוש אחר חפצים שניתן למחזר. מוניז הזמין את האנשים האלה לשתף איתו פעולה, לעצב ולצלם יחד פורטרטים ענקיים משיירי הזבל שאספו. תוצאת העבודה קורצת לעבר פורטרטים קלאסיים, והעבודה המשותפת הפיקה דימויים מיתיים, שבהם ערמות האשפה נראות כאסופת מתכות יקרות או שכבות של צבע עשיר ונוצץ.

מוניז לא העלה את ערכם של העובדים בזבל בעיני עצמם. הוא שילם לכל המשתתפים עבור זמנם ועבור החומרים שהביאו. את היצירות הוא מכר, ותרם את חלקו לארגון ממייני הזבל של ג'רדים גרמצ'ו, הגוף הייצוגי של העובדים הללו. מעבר לכך, הוא המשיך את שיתוף הפעולה איתם כדי לייסד תכנית מיחזור בברזיל, להביא למודעות את עבודתם של ממייני הזבל בקרב הציבור הרחב, ולטעת בהם תחושת גאווה אחרי שנים של תת-ייצוג. בשנים האחרונות, הובאה לאישור תכנית מוסדרת הקוראת לסגור את המזבלה ולהטמיע בשטחה תכנית מחזור לאומית רחבה.

תמונות של אשפה מייצגת את העבודה של מוניז, כתעתוע אמנותי (trompe l’oeil) בשימוש שהוא עושה בחומרי גלם, מסירופ  דרך חמאת בוטנים ועד חיילי צעצוע. כדי להפיק את תמונות של אשפה, שהוצגו בכל רחבי העולם, הוא חי במזבלה במשך שנתיים. במסגרת עבודתו, האמן, המתגורר בברוקלין, ניו יורק, תמך

המילה שמתארת בצורה הטובה ביותר את שוק ווארורוט בצ'נג מאי, שנוסד במאה ה-19, היא אֶפִּי: דוכנים צפופים וחנויות עמוסות לעייפה בטובין, מירקות ותרנגולות ועד בדים צבעוניים וחפצי פלסטיק למיניהם. בדומה למלאי המגוון שמוצע בשוק, גם האוכלוסייה שבו מאופיינת בקשת רחבה מאוד של תרבויות ודתות. האמן נבין רוואנצ'יקול גדל ועבד בחנות הבדים של משפחתו, בתוך המורכבות התרבותית והאתנית של המקום. כדי לחגוג את שנת המאה להיווסדו של השוק, הוא ארגן את פסטיבל האמנות מהאקד, בהשראת ההיסטוריה של המקום, עם מייצגים במוקדים שונים בשוק, אירועים, ועבודות דו-ממדיות כגון צילומים היסטוריים, פורטרטים של התושבים הנוכחיים, ואיור קיר מונוכרומאטי ובו 200 מחברי הקהילה. כקריצה לאופי הרב-תרבותי של השוק, חולקו למבקרים בפסטיבל מפה ועלון שעוצב כדרכון, אותו יכלו להחתים במקומות שונים בשוק. כל חותמת עשירית זכתה את המבקר במגזין חינם, בו תואר סיפורו ההיסטורי של השוק. בהפקת הסטודיו של האמן, ובשיתוף פעולה עם מספר קבוצות קהילתיות מתוך השוק, נתלוו לפסטיבל מספר פעילויות, שכללו סדנא, טיול מאורגן לאתרים נבחרים בשוק בהובלת האמן בעצמו, ודיון רב משתתפים על אמנות בהשתתפות הקהילה. שמו של הפסטיבל נגזר מהטקסט ההודי העתיק מהאבהארטה – מארג מורכב של אותיות ועלילות המשקפות את רשת מערכות היחסים הרבות שמתקיימת בשוק.

בעבודת האמנות שלו, רוונצ'יקול עושה שימוש ביומיום גם כנושא וגם כמקום התצוגה של העבודה. הוא פועל תחת חברת ההפקות "נבין הפקות בע"מ", שיוסדה בשנת 1994 בפרויקט בו יוצרו בקבוקים עם מים מזוהמים מתעלת צ'נג מאי. בשנת 1995, האמן יזם את "גלריית נבין בנגקוק", הפועלת מתוך מונית שהפכה לגלריה נעה לאמנות.

באפריל 2010 הופץ סרטון וידאו בו נראה מסוק אמריקאי יורה על עיתונאים עיראקיים בבגדד. הסרטון עורר הלם בתקשורת ובעולם הדיפלומטי, והוביל לשיח ציבורי על הקשר שבין ערוצי החדשות והממשלות אותן הם סוקרים. הסרטון, שכונה רצח משני, שוחרר לצפייה על ידי ויקיליקס, ארגון ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לדווח ולשפוך אור על פעילותם של ממשלות ותאגידים ברחבי העולם. את ויקיליקס ייסד האקר המחשבים ג'וליין אסנג', ואיתו קבוצה של אנשי טכנולוגיה, מתבדלים מהמשטר, ופעילים אחרים, הבאים לממש את התפיסה  הטוענת כי דמוקרטיה יכולה לעבוד טוב רק כאשר האזרחים מודעים למצב הפעילות המדינית והצבאית, ויכולים לתבוע אחריות מהמשטר על מהלכיו.

היסטורית נהוג היה שחברות תקשורת גדולות מתייעצות עם גורמי ממשל לפני שהן מפרסמות חומרים רגישים, בתקווה לחזק ולמנף את הקשרים להשגת אינפורמציה עתידית. ויקיליקס קורא תיגר על תהליך פרסום החומרים הרגיל, אינו פועל לפיו ואינו מקיים דין ודברים לפני שהוא חושף תזכירים סודיים, תקשורת דיפלומטית, סרטונים, וחומרים אחרים, הישר לציבור הציבור דרך האתר שלו. בויקיליקס מאמינים כי "הפצה של חומר מעודדת שקיפות, ושקיפות זאת מובילה ליצירה של חברה טובה יותר עבור כל בני האדם." לדבריהם "בחינה דקדקנית של מהלכים תוביל להפחתת השחיתות ולדמוקרטיה חזקה יותר בכל הממסדים, כולל ממשלות, תאגידים, וארגונים אחרים. לעיתונאי בריא, נמרץ וסקרן תפקיד חיוני ביותר בהשגת המטרות הללו. אנו מהווים את החלק הזה של התקשורת." אלו המבקרים את ויקיליקס, ובראשם ממשלת ארה"ב, טוענים כי פעילות הארגון מסכנת את החיילים שבשטח כמו גם את המקורות האזרחיים.

ויקיליקס פועל במסגרת צוות מצומצם של מתנדבים, ורשת של 800-1000 מומחים המייעצים בנושאי צפנים, גיבוי אינפורמטיבי ותכנות. החומרים מפוזרים במספר שרתי מחשב ברחבי העולם – מחוץ לשטח השיפוט של מוסד או ממשלה יחידים.https://www.youtube.com/watch?v=UaqY12VHFv4

"נשים על גלים" עשו גלים הרבה לפני שהרימו עוגן בשנת 2001. הקבוצה, הפועלת בהנהגת הרופאה רבקה גומפרטס  (Gomperts)למען זכותן של נשים לטיפול רפואי, ביקשה לספק שירותי הפלה במדינות בהם הליך רפואי זה אסור על פי חוק. הן בנו מרפאת הפלות ימית הרשומה בהולנד, עגנו במרחק 12 מייל ימי (כ-22 ק"מ) מהנמלים, במים בינלאומיים בהם יכלו לפעול תחת חסות החוק ההולנדי, וניסו להעלות נשים בבטחה על הסיפון. אולם תשומת הלב התקשורתית הובילה להתנגדות עזה – כגון התערבות צבאית כשהתקרבו לפורטוגל, וסקילה בדם מזויף וביצים בפולין. בסופו של דבר לא בוצעו הפלות כירורגיות, ורק חמישים נשים עברו תהליך הפלה מסוג כלשהו כאשר שהו על כלי השיט. "אולם הספינה יצרה פולמוס ער, נושא שתמיד היה חשוב לקמפיין", אומרת קינייה מנדרס (Manders), מנהלת פרויקטים ב"נשים על גלים". "המטרה שלנו תמיד היתה לעורר דיון ציבורי, ולהעביר את המסר שהפלה אינה רק סוגיה של בריאות הציבור – זו סוגיה של צדק חברתי."

עד שנת 2008 הצוות הקטן הכולל נשות רפואה ופעילות חברתיות סיפק על סיפון הספינה אמצעי מניעה, בדיקות הריון, מידע על מחלות מין, ומרשמים לגלולת ההפלות (RU-486). כשהמסעות הימיים הסתיימו "נשים על הגלים" הציגו את הספינה בתערוכות בינלאומיות, במחווה לשורשיו האמנותיים של הארגון: המימון הראשוני הגיע מקרן מונדריאן, וגומפרטס השלימה לימודים לתואר באמנות לפני שלמדה בבית הספר לרפואה. "תמיד התעניינו בקשר בין אקטיביזם ואמנות," אומרת מנדרס, "ובמציאת פתרונות יצירתיים ומושגיים שנמצאים על הגבול." רוב פעילות הארגון מתקיימת כיום באתר האינטרנט, שמספק לנשים מידע על הפלה עצמית בטוחה (פרוצדורה שאינה שרויה במחלוקת מבחינה רפואית אך טעונה פוליטית); כיצד להשיג גלולת הפלה; ואיפה לחפש מידע מדויק וייעוץ לפני ולאחר הפלה. האתר זוכה לשתי מליון כניסות בשנה.https://www.youtube.com/watch?v=hKUJQcUV-6M

בשנת 2010 חגגה מקסיקו את יובל המאתיים לתנועת העצמאות שלה במגוון אירועים ופעילויות שמטרתם, לפי אתר הבית הממשלתי של אירועי היובל, "להחיות את הערכים והאידאלים שעיצבו את האומה". בשנת 2008, בהכנה לקראת אירועי היובל, תשעה צעירים הפועלים במגוון דיסציפלינות ומחויבים לשיתוף רעיונות ויצירת קהילה פתוחה יסדו את Pase Usted.

הקבוצה, שפועלת ללא מטרות רווח ממקסיקו סיטי, מקדמת שינוי ופיתוח אזרחי באמצעות כנסים השמים דגש על דיאלוג פתוח ובניית קהילה. הפלטפורמה מפגישה בין מומחים מתחומים מגוונים – הנדסה אזרחית, אדריכלות, אמנות, תכנון עירוני, עיצוב – ומאופיינת בסדר יום העוסק בצרכים הדוחקים ביותר הניצבים בפני העיר. בעוד שמעורבות בקהילה מהווה חלק מהותי בכל פרויקט, Pase Usted  לעיתים קרובות מגייסים מומחים שמציעים פתרונות במקרים בהם אפשרויות אחרות נכשלו. פעילויות הקבוצה מגוונות וכוללות סדנאות, סלונים, תערוכות והתערבויות ציבוריות, והיא פועלת כרשת קוד פתוח, המספקת ליחידים את הכלים הטכנולוגיים הנחוצים לקידום רעיונותיהם.

ב-23 באפריל, 2011, חורחה מונגויה (Munguia) ייצג את הקבוצה ב"שיחות על אמנות מועילה" שערכה האמנית הקובנית טניה ברוגוורה (Bruguera) במטה הפרויקט שלה Immigrants Movement International בקורונה, קווינס. האירוע, בהשתתפות האמנים ריק לווה, מל צ'ין, ו-Not an Alternative, הזמין את המשתתפים לחלוק ולשתף אחרים בעבודתם בתחום ה"אמנות המועילה". Pase Usted הציגו את עבודתם במקסיקו סיטי, תוך התמקדות בפרויקט Genera, במסגרתו פרסמו קול קורא לרעיונות לשיפור איכות החיים במקסיקו סיטי. התוכנית, שנמשכה עשרה שבועות, סיפקה מימון לעשרה פרויקטים נבחרים כאמצעי להעניק ליחידים את המשאבים לממש את רעיונותיהם.

Le Commune (Paris, 1871) הינה דוקודרמה בת 375 דקות שמשחזרת את אירועי הקומונה הפריזאית בזמן מאבקה בכוחות צבא ורסאי, בשנת 1871. הצילומים התקיימו במפעל נטוש בפאתי פריז, אשר עוצב כך שידמה לרובע ה-11, אחד מרובעי הפועלים העניים ביותר בזמן דיכוי הקומונה, אשר שימש כזירתם של כמה מהקרבות עקובי הדם ביותר של המאבק.

צוות השחקנים כלל 220 מתושבי פריז והמחוזות, רובם חסרי נסיון קודם במשחק. אנשים בעלי דעות פוליטיות שמרניות גויסו במכוון כשחקנים בתפקידי האופוזיציה לקומונה. ווטקינס עודד את צוות השחקנים לבצע מחקר עצמאי אודות האירועים ההיסטורים, וכן לאלתר ולדון באירועים במרוצת תהליך ההסרטה. אפילו לאחר השלמת הצילומים נמשכה מעורבותם של השחקנים ברעיונות בהם עוסק הסרט; כך למשל אחד השחקנים ארגן סוף שבוע של סימפוזיון פתוח לקהל שכלל מצגות ודיונים על הקומונה הפריזאית.

הסרט קרא תיגר על תפיסות קיימות של הקולנוע הדוקומנטרי, כמו גם על תפיסות של "נייטראליות" ו"אובייקטיביות", החביבות על תקשורת ההמונים בימים אלה. הסרט אינו מבקש לשמש ככתב הגנה על הקומונה הפריזאית, אולם בה בעת, הוא שואף להראות כי הקומונה הפריזאית, על כל חולשתה האנושית, הסכסוכים הפנימיים ושגיאותיה, היתה אירוע בעל חשיבות עליונה, בעיקר תודות לאופן בו מובילי הרפורמות בקומונה ניסו לפעול בתהליך חברתי, על ידי מעורבות ישירה בקהילה וצרכיה. עבור ווטקינס, יצירת סרט משמע לבחון את עבודתו שלו כקולנוען. Le Commune מייצג ביקורת נוקבת וקריאת תיגר בלתי מתפשרת על התקשורת

"אנסמבל סייברמוהלה" הוא קולקטיב יוצרים וכותבים שצמח מהפרויקטCybermohalla : רשת "מעבדות" לניסוי ומחקר בקרב צעירים הפרוסות בשכונות השונות של דלהי. הפרויקט הושק בשנת 2001 על ידי שתי קבוצות חשיבה שפועלות מדלהי: "אנקור: עמותה לאלטרנטיבות בחינוך" ו"שרי-CSDS". לאורך השנים, הקולקטיב ייצר מגוון רחב מאוד של חומרים, פרקטיקות, יצירות ומבנים. פועלו הופץ וזכה לחשיפה במגזינים מקוונים, שידורי רדיו, פרסומים, כינוסים שכונתיים, תערוכות אמנות עכשווית ומדיה חדשה. בין הפרסומים החשובים של הקולקטיב נכללים Bahurupiya Shehr ו-Trickster City. ב 2011 יצא לאור פרסום נוסף של הקבוצה בשיתוף שני אדריכלים תושבי פרנקפורט, ניקולאוס הירש Hirsch)) ומיקל מולר (Muller), הכורך יחד שיחות, עיצובים ונסיונות מהשנים האחרונות לנסח שפה ופרקטיקה לחשיבה והדמייה של מבנים של מרחבים תרבותיים בערים בנות זמננו.

"אנסמבל סייברמוהלה" משתמש בשירה על מנת לתאר את הפרויקט:

“To Stand Before

Change”

At times lava, at times water, at times petrol: it melts, it courses, it burns.

A shadow we chase because of our sense of connectedness.

A cunning battle with the measure of things.

A collision of forms of life.

Movement without a fixed shore.

That which does not bend according to you.

It becomes your own, but you cannot own it.

That which relentlessly takes on different masks.

"איך נשמעת המלחמה בעוני?" בשנת 2007, קולקטיב הסאונד הלוחמני אולטרה-רד ביקש מחמישה עשר אמנים ופעילים בינלאומיים להקליט קטע סאונד באורך דקה המגיב לשאלה זו. כל הקטעים נערכו יחד לחלק הראשון של סדרת הקלטות. התוצאות כללו הקלטות שטח, צלילים שיוצרו למטרות אחרות, מיני סימפוניות ושלל תלונות – מילוליות ומופשטות כאחד. לדוגמא, קריאת מילים שנלקחו מטפסים של האסירים בבית סוהר בפילדלפיה; צלילים שהוקלטו כאשר הפולשים השתלטו על משרדי מפעל לפירות וירקות; נשיקה שקטה.

Ultra-Red הוקמה על ידי שני פעילים למלחמה באיידס, מרקו לארסן ודונט ריין, ששיתפו פעולה לראשונה כדי להתמודד עם הטרדות המשטרה במהלך תוכנית "החלפת מזרקים" למטרת מלחמה באיידס שנערכה בלוס אנג'לס. בהבנה שתיעוד וידיאו ירתיע את המשתמשים מלהשתתף בהחלפה, התחילו לרסן וריין להקליט צלילים כדרך לפקח על אכיפת החוק. ההקלטות הובילו לעבודות אמנות, מיצבים והופעות. מאז, אולטרה-רד התרחבה והפכה לקבוצה בינלאומית הבוחנת מרחב אקוסטי, יחסים חברתיים ומאבק פוליטי דרך "חקירות סאונד", שידורי רדיו, טקסטים ופעולות במרחב הציבורי.

"אם אתה באמת רוצה לתרום לשינויים במבנים החברתיים, אתה צריך זמן." ג'יני ואן הסוויק אימצה את הרעיון הזה בשתי ידיים בעבודה Valley Vibes, פרויקט במסגרתו ניסתה לאסוף ולאגד את הקולות השונים של תושבי מזרח לונדון, אשר החל בשנת 1998 עדים לג'נטריפיקציה ולהחלפת התרבות המקומית בשכונתם ברשתות מסחריות. כחלק מהפרויקט, בנתה ואן היסוויק, יחד עם האוצרת איימי פלנט, "גלאי אווירה": מיכל אחסון פשוט עשוי אלומניום על גלגלים שמתפקד כמכונת קריוקי ניידת, תחנת רדיו ואולפן הקלטות, המצויד בערכת סאונד מקצועית ומכשיר הקלטה דיגיטלי.
עם השקת הפרויקט, גייסה ואן הסוויק את חברי קבוצת CHORA, החוקרת אדריכלות ותכנון עירוני, שהתפרסו לאורך המדרכות (בדומה לרוכלי מזון רחוב) והזמינו את התושבים להשתמש בציוד שהועמד לרשותם על מנת להקליט את הסיפורים שלהם, מוזיקה, הופעות או כל מסמן אחר של תרבות מקומית שנתקלה בהתחדשות שהתרחשה בשכונה. גלאי האווירה נדד למסיבות פרטיות, למספרה השכונתית, חנויות, מועדונים, ערבי שירה, אירועים בית ספריים, ישיבות עירייה ופסטיבלים – כל מקום בו התושבים התכנסו על מנת לדון בסוגיות החשובות להם. CHORA עדיין מפעילה את גלאי האווירה ומציעה את הציוד לשימוש חופשי ללא תשלום, לצד סיוע טכני וייעוץ שיווקי.
ואן הסוויק היא זוכת פרס לאונור אננברג של קריאטיב טיים לאמנות ושינוי חברתי לשנת 2011. מאז 1993 היא יוצרת אמנות ציבורית שמבטאת את מערכות היחסים בין תושבי שכונות באמצעות העמדת צורות שונות של תקשורת סביב סוגיות בוערות. באחד הפרויקטים הראשונים שלה ארגנה תערוכה משותפת למוזיאון בור ואן ברלאג' לאמנות באמסטרדם ולצלב האדום, שעסקה בתפיסה של כבוד אנושי בעידן של אלימות. בשנת 2008 היא הפיחה חיים בשוק אפריקנדר בדרום רוטרדם כשהזמינה אמנים, סוחרים וצרכנים לבנות יחד דוכנים, לחשוב מחדש על בחירת הסחורות לממכר, ויצרה כלכלה חדשה בתוך שכונה קשת יום זו.

בתקופה האחרונה, קולקטיב האמנות הרוסי Voina שומר על פרופיל נמוך, וחבריו נמצאים במנוסה מהמשטרה בגין פעולות הרחוב המסיתות שארגנו, שנעו ממעשי קונדס אבסורדיים שבבסיסם ביקורת מוסדית – השלכת חתולים חיים לעבר קופאים במקדונלדס – לפעולות לא חוקיות ופוליטיות במופגן – הפיכת מכוניות משטרה חונות. בשנת 2008, בערב הבחירות לנשיאות בהן ניצח דמיטרי מדבדב, Voina ארגנו את המיצג המדובר והמושמץ ביותר שלהם Fuck for the heir Puppy Bear! – פעולה בת שלושה חלקים שנמשכה יומיים בהם חמישה זוגות, כולל אישה הרה, קיימו יחסי מין פומביים במוזיאון הלאומי לביולוגיה על שם טימיריאזב במוסקבה.

שנתיים לאחר מכן, ביום השנה להולדת צ'ה גווארה, חברי הקבוצה ציירו איבר מין גברי בגובה 65 מטרים ורוחב 27 מטרים על גשר מתרומם מחוץ לשירות הבטחון הפדרלי (אף-אס-ב)  בסנט פטרסבורג. שניים מחברי הקבוצה, אולג ורוטניקוף (Vorotnikov) וליאוניד ניקולאייב (Nikolayev), נעצרו באשמת "חוליגניות מטעמי איבה או עוינות כלפי קבוצה חברתית." למרות ששוחררו בערבות, האמנים עומדים בפני עונש מאסר של עד שבע שנים בכלא. מאז ייסודה, החברות בקולקטיב התרחבה, באופן ויראלי כמעט, וכיום כוללת יותר מ-200 משתתפים.

למרות שפעולות הקולקטיב נתפסות לעיתים קרובות כמעשי קונדס המבוססים על רעיונות מתוחכמים, הן מונעות מתשוקה עזה להתריע על שחיתות ושאננות ברוסיה של ימינו. בשיחה שקיים עם הניו יורק טיימס בינואר 2011 אודות פעולות הגשר המתרומם, אמר חבר הקבוצה אלכסיי פלוסטר סרנו (Plister-Sarno): "זה אקט מחאה, מונומנטלי, הירואי, רומנטי, שמאלני רדיקלי. אני אוהב את זה כיצירה, לא רק בגלל שזה פין".

מבנה תומך הוא ממשק ארכיטקטוני, שנוצר על ידי האדריכלית סלין קונדורלי והאמן-אוצר גאווין וייד, ואיפשר למשתמשים בו להמציאו מחדש באופן בלתי מוגבל למטרות שונות, כמו פרויקטי דיור או יצירת סביבת עבודה. התשתית מאפשרת לאנשים המשתמשים בה לחשוב על משמעות החלל, כמו גם על משמעות המושג "תמיכה": "בעוד שבאופן מסורתי מלאכת התמיכה עשוייה להתפס כמשנית, לא מהותית, ומשוללת ערך בפני עצמה," כותבת קונדורלי אודות הפרויקט, "[היא גם] אמצעי מוזנח ועם זאת חיוני באמצעותו אנו תופסים ומעצבים את העולם." מבנה תומך התעמק במגוון זירות – ביניהן אמנות, פוליטיקה, שיקום אורבני וחינוך. באמצעות הישנותו בהקשרים שונים, קונדולרי ווויד ביקשו לבנות מבנה המבוסס על יכולת התאמה אוניברסלית אשר עם זאת עדיין נותן קדימות לצרכים ספציפיים על פני צרכים גנריים וכוללניים.

מבנה תומך הושק לצד הפרויקט אני אוצר בגלריה צ'יזנהייל הלונדונית, אשר הציעה חלל שישמש לאחסון, כארכיון, ולארגון יצירות אמנות, וסיפקה נקודת השקה בין הציבור, יצירת האמנות, האוצרים וצוות הגלריה. אני אוצר גם אפשרה למבקרים בגלריה צ'יזנהייל להיות אוצרים ליום אחד, ולהשתמש ביצירות האמנות שהוצבו בסביבה אדריכלית שנבנתה בתוך הגלריה.

העבודה מוזיקה לקניונים עשתה שימוש בסמלים מסחריים קיימים של הקניון – מוזיקת מעליות ושקיות קניות – כדי להרהר במרכיבי המרחב של הקניון המפעילים ומאפשרים סביבה זו. השניים העלו את השאלה "איזה סוג של ידע תרבותי וחוויתי הקניון מייצר?". מוזיקה לקניונים מתייחסת לקניונים הן כתרבות גבוהה והן כתרבות נמוכה, וכמרחבים מתוזמרים, המעוצבים ומאורגנים כציביליזציות-פנים, המנותקות מהעולם שבחוץ, ועם זאת עדיין שקועות בכלכלה הגלובלית ובתשתית התרבותית שלה.

תושבי אוסטריה מבוטחים במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי במדינתם. למרות זאת, חסרי הבית לעיתים קרובות אינם זוכים לטיפול רפואי בשל מערכת בירוקרטית מאוד, שמעניקה עדיפות למי שיכול לספק הוכחה למקום דיור. כאשר הקולקטיב הווינאי WochenKlausur הוזמן להציג עבודה בחלל האמנות העכשווית הזצסיון בווינה, חבריו ארגנו מרפאה ניידת חינם בקרלספלאץ, כיכר הסמוכה לגלריה המאוכלסת בדרך קבע על ידי חסרי בית רבים. המרפאה, שנוהלה מתוך רכב מסחרי וצוידה כדי לאפשר טיפול רפואי בסיסי, עוצבה בתחילה כאב טיפוס שהיה אמור לפעול במשך 11 שבועות. זה היה בשנת 1993. מאז ועד היום המרפאה עדיין נוסעת מדי יום ברחובות וינה, ומספקת טיפול רפואי למעל 600 אנשים בכל חודש.

הקולקטיב – קבוצה של שמונה אמנים – גייס מעל ל-70,000 אירו מתומכים מסחריים על מנת לרכוש את הרכב, ציוד רפואי, אספקה והרשיונות הדרושים לתפעול המתקן בשטח ציבורי. יחד עם זאת, מימון משכורות הרופאים התברר כמכשול גדול יותר, מאחר ומקור המימון המעשי היחיד, רשויות העיר, סירב לקחת חלק. הקבוצה גייסה עיתונאי גרמני שראיין את קאנצלר וינה, ראיון שלאחריו העיר נעתרה לבקשה והמשיכה לתמוך בשתי משרות מלאות.

טיפול רפואי לחסרי הבית הוא הראשון מכמעט 30 יוזמות ש- WochenKlausur השיקו במרוצת 17 השנים האחרונות, כל אחת מהן מבקשת להשפיע באופן מיידי על סוגיה מקומית בוערת. הקולקטיב נוסע לערים שונות בהזמנת מוסדות אמנות, קורא את העיתונות המקומית, משוחח עם התושבים, ואז מזהה פעולות ספציפיות אותן ניתן לבצע במסגרת זמן נתונה, על מנת לחולל שינוי בעל משמעות. הפרויקטים אותם יזמה הקבוצה נעו מייסוד פנסיות לעובדי תעשיית המין בציריך למחזור חומרים ממוזיאונים לכדי אובייקטים היכולים לשמש מקלטים לחסרי בית, בתי תמחוי ומרכזים לחלוקת בגדים לנזקקים.

הספרייה הוקמה בשנת 2009 כפרויקט אורבני-קהילתי של ארטים, צוות אמנות בינתחומי (ע"ר). הספרייה ממוקמת בגן לוינסקי, גן ציבורי הסמוך התחנה המרכזית בתל אביב. אין לספרייה קירות או דלת. היא מורכבת משני ארונות ספרים גדולים הנתמכים בקירות המקלט הציבורי בלב הגן: קיר ספרים גבוה למבוגרים, ומולו ארון קטן יותר בגובהם של הילדים. בין הארונות יש רחבה המיועדת לעיון, קריאה ומפגשים חברתיים.

למה דווקא ספרייה?
כי אנחנו רואים את הזכות לספר כזכות יסוד של בני אדם. כי ספר זה דבר והיפוכו: גם בריחה ועיר מקלט.

הספרים
הספרייה מכילה כ-3,500 ספרים ב-16 שפות: מנדרינית, אנגלית, אמהרית, רומנית, ספרדית, צרפתית, ערבית, תאית, נפאלית, הינדית, טגאלו ועוד. ספריית הילדים מציעה גם ספרים בעברית.
השימוש בספרייה ניתן חינם.

מיון לפי רגשות

מלכתחילה החלטנו לא לקחת שום פרט כמובן מאליו, כולל שיטת המיון של הספרים. החלטנו להמיר את שיטות המיון המקובלות בשיטה ייחודית המבטאת את רוח הספרייה: הספרים אינם מסודרים לפי ז'אנרים או שמות סופרים, כמקובל, אלא לפי הרגש שהם מעוררים.
בכריכה הפנימית של כל ספר יש מדבקה השואלת (בשפתו של הספר) "איזה רושם מעורר בך ספר זה?" ולצדה שבע מילים/רשמים שספר עשוי לעורר: מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב. לכל רושם יש צבע משלו. על גב הספר מצוינת תגובות הקוראים באמצעות פסים צבעוניים המייצגים את הרשמים השונים.

שגרה

הספרייה פועלת בסופי שבוע, בימי ששי, שבת וראשון בשעות אחר הצהריים, בימים בהם הזרים מקבלים את יום החופשה השבועי. היא מופעלת על ידי כשבעים מתנדבים בראשות מנהלת בשכר. כל משמרת מאוישת על ידי חמישה מתנדבים.

מי עומד מאחורי היוזמה?

ארטים, צוות אמנות בינתחומי (ע"ר) עמותה רשומה ללא כוונות רווח, יזמה והקימה את הספרייה. בקבוצה ההקמה חברים: הדס עפרת – אמן רב תחומי, רומי אחיטוב – אמן מדיה, מרית בן ישראל – אמנית בינתחומית וסופרת, טלי תמיר – אוצרת, יואב מאירי – ארכיטקט שגם תכנן את הספרייה בשיתוף עם הקבוצה. בוועד המנהל את העמותה שותפים גם אורלי שפע ופרופ' גדעון קונדה.
ארטים הוקמה בשנת 2008 בסיוע מסיל"ה (מרכז סיוע לעובד הזר, עיריית תל אביב יפו)

מנכ"לית: דפנה ליכטמן

אתר הספרייה: www.thegardenlibrary.org

הצבה בתערוכה תנאי חיים: קונספט: הדס עפרת, מפיק בפועל: אורי כרמלי

0. מציאות נושכת.

דומה שבת-ים, עיר מדרום לתל אביב שכולה מבני מגורים, נוצרה באחת במפץ של בלוקים מודרניסטים על עמודים. המרכז של בת-ים הוא גם קצה הגבול לדרומה של יפו,עיר פלסטינית לשעבר הכלואה בין תל אביב ובת-ים. כיכר המצבה היתה גם שדה קרב עת הקמתה של מדינת ישראל.

1. טענת בת-ים.

כיום, על אף ההיסטוריה הסוערת ותנועת האוטובוסים השוקקת, עתידה של הכיכר מתנהל בעצלתיים ואינו "מחזיר מלחמה". התכניות היזמיות מסמנות העדר חזון אורבני:  העתיד צופן בחובו מגדלים מנותקים מסביבתם, ומחיקת הטיפולוגיות הקיימות.

2.  מלחמה רטרואקטיבית

אנו מציעים להתמודד עם העדר האמביציה האורבנית באמצעות מאבק ארכיטקטוני רטרואקטיבי שיצטרף אל כוחות בקני מידה שונים. מודל של כיכר המצבה יאפשר תהליך ניסויי מתמשך של משא ומתן בין הכוחות הפועלים בשטח. המודל ישמש "ארגז החול" של שדה הקרב האורבני, כלי למימוש מאבקים  ארכיטקטונים ומרחב של דיונים המבטאים מעורבות חברתית ואזרחית.

3. מרכז נטול

כיכר המצבה, על אף מרכזיותה וחשיבותה העירונית והמטרופולינית (ועל אף היותה אחד המרחבים המעניינים באזור) אינה משדרת חזות של מקום בעל ערך. במפות וצילומי אויר של הכיכר ניתן לזהות בקלות כי היא נטולת קישוריות במפלס הרחוב והולכי הרגל וחסרה מובחנות מסביבתה.

4. הצעה 1: כוכב חדש

אנו מציעים פעולת עיצוב עדינה של מרקם הרחובות באזור המצבה, שמטרתה לחזק את מערכת הקשרים במפלס הרחוב ולעורר בו חיות עירונית, חיי מסחר ומרחב ציבורי, על מנת להפוך את הכיכר למרכז משמעותי במרחב המטרופוליני. על מנת ליצור תמונת עתיד של כיכר המצבה כמרכז אורבני עכשוי המכנס אליו את המציאות האנושית המגוונת ואת ההיסטוריות השונות של המרחב, נדרשת נוכחות ונראות אחרת של החלל.

5. הצעה 2: כיבוש מבפנים

למתבונן מבחוץ נראה כי הארכיטקטורה הישראלית נשלטת על ידי כוחות של כיבוש. אף השיח האדריכלי והתכנון העירוני הם תוצר של היבטים פוליטיים ובטחוניים הבאים לידי ביטוי בכיבוש שטחים ויצירת התיישבויות חדשות. בד בבד מבנים רבים במרחבים העירוניים בישראל נטושים או זקוקים לתיקון דחוף. כדי לבחון דרך אחרת למרחב, אנו מציעים לבת-ים את ארכיטקטורת ה"פמפ אפ". ה"פמפ אפ" הינו כלי תכנוני שנוצר לראשונה בספרד, ובאמצעותו מתאפשר לשיכונים שנבנו בחפזה אחרי מלחמת העולם השנייה לנהל  משא ומתן מחודש עם הסביבה. פעולה אדריכלית זאת מזהה דרכים להגדלת המרחב הדומסטי לצד ניצול נכון ויותר של המרחבים הציבוריים, וכך להפוך את השכונות לבנות קימא לאורך זמן. "פמפ אפ" היא תכנה המאפשרת משא ומתן בין דיירים ומוסדות, תותאם במיוחד לצרכים והנתונים של המרחב הישראלי.

6. "פמפ אפ " בת-ים

כלי התכנה האדריכלי והמודלים של כיכר המצבה יעלו אל פני השטח את מנעד האפשרויות של בת-ים להפוך למרחב של דומסטיות צומחת ומגוונת ומרחב ציבורי סימבולי של קשרים ושיתופי פעולה.