נונפיניטו 2022, תערוכת הסיום של אמני תכנית הרזידנסי של ארטפורט, מציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו בשתי קומות הסטודיואים של ארטפורט במהלך השנה האחרונה.
המושג "נונפיניטו" מתייחס במקור לסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, אך משמש גם לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות בשלבים שונים של עשייתם, תוך כדי קריאת תיגר על מושגים של תוצאה, סיכום וסוף. "נונפיניטו" מסמל השנה גם את האפשרות שלא תמיד נוכל לסיים מה שרצינו, שלא הכל נתון בידינו. "ממנטו מורי", זכור את מותך, היא התובנה שהסכנה והסוף עומדים שם, מחכים לנו. תובנה שהפכה השנה לנוכחת מתמיד. תחת מה שמכונה הנורמליות החדשה, אנו חווים את שנת ההסתגלות לחיים שאחרי – חיים שמתנהלים תחת תזכורת בלתי פוסקת לכך שבין רגע הכל יכול להשתנות. הכל יכול להפסק.
ממנטו מורי מרחף מעל העבודות בתערוכה – דרך הכרישים המדוכאים של קרן גלר, ומבעד לניסיונות לשכפל ולהנציח דמויות בעבודתה של להלי פרילינג. המוות שאין לדעת כיצד יגיע נוכח בעבודתה של נרדין סרוג׳י, והוא מלווה את שלושת הנשים שמשוטטות בעיר תוך שיחה על גאולה ועל ניסים בעבודתה של אנה ווילד. יום מותנו מרחף מעל פיסות העץ המרקיבות שפעם היו נדנדות בעבודתו של תומר דקל ובמחזוריות האינסופית שבין החיים והמוות, המים והאבן, בעבודתו של מעיין אליקים.
בשנה בה העולם מנסה לחזור ולעמוד על רגליו מתמודדות העבודות בנונפיניטו עם מציאות משתנה, ועם הפערים ההולכים וגדלים בין המציאות כפי שהיא, למציאות כפי שאנחנו תופסים אותה כיום וכפי שתפסנו אותה בעבר. העבודות מתבוננות בגבולות המשתנים ובפערים ההולכים וקטנים בין מציאות לדמיון, בין הכאן לעכשיו, ומנסות למצוא בתוכם את המקום האנושי והאישי, את נקודת האחיזה ממנה אפשר לשוב ולהמשיך הלאה.
קרן גלר מציגה במיצב פיסול ווידאו חומרים שצילמה באקווריום בטורונטו. המציאות בו נראית מבוימת, כריש חול נמרי שאינו מאיים על אף אחד, פאסיבי כמו התיירים סביבו, המתניידים על מסוע שמעביר אותם מאטרקציה אחת לאחרת להתפעל מטבע פראי מאורגן.
להלי פרילינג משכפלת בסיליקון את חברתה לתוכנית הרזידנסי, אנה ווילד. היא מחפשת את השיבוש שבהעתקה ומקבלת בזרועות פתוחות את חוסר המושלמות של הפיסול ושל החיים.
תומר דקל לוקח את מה שפעם היו נדנדות בגני שעשועים ומרכיב מהם עולם חדש שמחזיק בתוכו את הפוטנציאל הגלום בהם.
אנה ווילד בעבודת חלל וסאונד של שלוש נשים בשיטוט לילי ושיחה אודות ניסים. הקולות שלהן נעים בין הרמקולים השונים, משייטים בחלל ומייצרים בו תנועה.
נרדין סרוג'י לוקחת את יחידת ה x מהרקמה הפלסטינית המסורתית, בונה ופורמת אותה ואת הסמליות שלה אל מול עיני הצופה בשלל דרכים עד שהיא הופכת לסימן אבסטרקטי.
מעיין אליקים מתבונן במזרקה בחצר הפנימית של מוזיאון רוקפלר, כחלק מהעיסוק המתמשך שלו במפגש בין תרבויות מזמנים שונים, וביחסים שבין פיסול, אדריכלות וצילום.
.
קראו עוד
