עבודתו של יאיר פרץ משלבת בין סגנון אוונגרדי לאלמנטים של "אמנות אאוטסיידרים", תוך כדי יצירת פער מעניין בין הבנת תפיסת אמנות מסורתית מצד אחד ולהעדר כללים וחופש יצירתי מוחלט מהצ השני. שתי התפיסות, שלרוב ניצבות זו מנגד זו מתערבבות אצל פרץ בצורה מושלמת, עד כי אי אפשר לנתח אותן בנפרד. ב"Non Finito" הוא לוקח את הפעולה שלו צעד אחד קדימה ובהמשך למסורת של "התמונה החיה" (tableau vivant) הוא מזמין את הצופה לא רק להסתכל על העבודה שלו, אלא גם להכנס לתוכה. בקומפוזיציה של חדר תרפיה הוא מעניק לפסלים, הציורים והרישומים שלו מעמד עצמאי בחדר, וכאילו הופך את החלל הציורי לתל מימדי.

פרנקי היא רובוטית דוקומנטרית המראיינת אנשים בניסיון להבין וללמוד מהם מה זה אומר להיות אנושי. היא מגיבה לרגשות מרואייניה בעזרת זיהוי קול ותנועות עיניים/מצלמה, ומייצרת סרטוני וידיאו אוטומטיים בהשראת אותם רגשות. את התיעוד היא מעלה לאתר אינטרנטי, שם מצטבר ארכיון של מחקרה.

פרנקי היא תצורה של תיעוד אוטומוטי שכביכול תופסת את מקומו של האמן או האוצר כמחבר, ובוחנת מושגים של ייצוג והשתתפות. כמצלמת מעקב החושפת את עצמה במתכוון, היא מעלה אל פני השטח סוגיות של שליטה ופרטיות, ונוכחותן בעולם שבו כל שנייה מתועדת ומתווכת. היא משקפת את יחסינו עם המכונות השולטות בחיינו, ואת האופן שבו אנו בוחרים להופיע ולהציג את עצמנו בעידן הדיגיטלי.

גינת השרון (המוכרת בשם "גן החשמל") שוכנת בין הרחובות החשמל, לבונטין וברזילי שבעיר תל–אביב–יפו. בשטחה הקטן של הגינה מרוכזים מתקנים רבים: חניון תת קרקעי, מקלט ציבורי, מפלסים שונים, שבילים מסועפים ועוד. הגינה מסמנת את קו הגבול שבין שכונת נווה שאנן המאופיינת במעמד סוציו–אקונומי נמוך, לבין אזור רוטשילד השבע. תושבי האזור ועובדי העסקים המקומיים משתמשים בה כמקום מעבר אך ממעטים לשהות בה.

על קיר בגינה תמוקם מפה גדולת ממדים שתודפס על אריחי קרמיקה. מדובר במפה שופעת פרטים שמזמינה את הצופה ללכת לאיבוד בתוכה ולגלות מחדש את המקום. המפה מציגה את הגינה ממבט על, היא מזכירה מפות התמצאות כמו שניתן למצוא בפארק שעשועים, גן חיות או אתר לשימור. המפה תמשוך את תשומת לבם של המבקרים ותעלה למודעות פינות חשוכות בגינה שחמקו מעיניהם.

עבודותיה של עינת עמיר משקפות נושאים סוציו פוליטיים עכשוויים. הן משלבות מציאות ופיקציה, ומעמתות את הצופים עם הצורך לבחור בין אפשרויות שונות, באופן שמאפשר להם לקחת את האחריות של הצבת הגבולות שלהם בעצמם. הפרויקט עליו היא עובדת כיום, Our Best Intentions, הוא פרפורמנס ומיצב וידאו שמשתמש בקהל ובחוויה שהוא עובר כחומר היצירה העיקרי בו. כל פרפורמנס הוא חד פעמי ויחיד במינו, ותלוי בסיפורים המובאים על ידי הצופים, שבהתאמה נהפכים למשתתפים. הפרויקט יוצג לראשונה במוזיאון פתח תקווה באוקטובר 2013.

רונית פורת קוראת את ההיסטוריה של המקומות סביבה דרך מה שנשאר מאחור, תוך כדי התבוננות בדרך בה תמונות מתחברות לזכרון. כמו בלשית זהירה מחפשת פורת עדויות על חרכים דרכם חדר אור האתמול אל תוך היום. היא מחטטת בעבר על ידי איסוף בלתי פוסק של אימג'ים שמעניקים משמעות להווה. תצלומים, מסמכים, תמונות ארכיון, מפות וטקסטים הופכים תחת ידיה לסיפור חדש, מבלי לאבד את המטען אותו הביאו עימם. עבור " "Non Finito רונית פורת תתרגם את הניתוח והמחקר המאפיינים את עבודתה לפינוי הסטודיו שלה, והצבתו מחדש בחלל הגלריה. החלל האינטימי של הסטודיו לשעבר ישמש כחדר ניסיונות עבור הפרויקט המתהווה שלה.

לכל אדם יש את הקצב שלו או שלה. את הזמן שלו או שלה. זה שמרכיב את הזיכרון האישי שלו או שלה. את המוזיקה, את הפחדים. את הכול. לכל מקום יש זמן אחר. לא כמו שאנחנו חושבים, לא פלוס שעתיים פחות שעתיים. אחר אחר. אחר עד הורידים. לכל אדם בכל מקום יש זמן משלו או שלה. בו הוא או היא נמצאים בשקט או ברעש. זה קורה רק כשהשעון לא עובד והזיכרון מתחיל לעבוד. אז הוא או היא מתחילים לזמזם את השיר ההוא והיא או אני יכולים להירדם בלי שיעירו אותנו.

זמן יכול היה להיות טוב. הוא היה יכול לתאר את הרגע בו אנחנו יושבים מול הים ומקשיבים לו ולעצמנו. רק לאחרונה הבנתי כי חיכיתי שאבא שלי, שכל חייו תיקן שעונים, יפסיק לתקן אותם. שהתיקון עצמו יהיה הזמן בו הם מפסיקים לעבוד. כדי שגם לו יהיה זמן.