"ביומנים של דיזנגוף הוא שאל את עצמו מה הופך עיר לעיר אירופאית – והוא ענה: שדרה, כיכר ומוזיאון לאמנות. כך תל אביב עצבה את עצמה לפי המודל האירופי." (הסוכנת משרטטת קו ישיר מ 1948 למוזיאון, וכותבת מעליו ישראל).

תדרוך ii מבוסס על סדרה של מפגשים אחד־על־אחד העוסקים במערכת היחסים הפרפורמטיבית בין המדינה למוסדות התרבות שלה. בכל פעם סוכן תנועה ציבורית פורש בפני משתתף יחיד את סיפור המחקר שערכה הקבוצה על אמנות מודרנית שנוצרה בפלסטין לפני 1948 . תנועה ציבורית משתמשת בפורמט התדרוך כמתודולוגיה להעברת מידע, שבאמצעותה המחקר הופך לפעולה. בשורשה עומדת האפשרות שעל מנת להשתמש באמנות ככלי פוליטי, סוכן הפועל בשטח יתפקד כסוכן כפול.

גיא גולדשטיין יוצר לעצמו מנגנונים אנלוגים, פס יצור, מערכת שפועלת לתרגם סאונד לצבע ובחזרה, מעגל שמייצר מידע ובו־זמנית גורם לשחיקתו ומחיקתו. נקודת המוצא שלו היא תיאוריות פיזיקליות המחלקות את הסאונד לשישה סוגי רעש, כל אחד נקרא על שם צבע אחר מהספקטרום הנראה, לכל אחד תפקיד שונה והוא מייצג סוג אחר של מידע.

תהליך העבודה הארוך על הציורים והרישומים שלו מתחיל במחקר אינטנסיבי ונמשך דרך המרות, דיגיטציה, תוכנות, כלים מכאניים ואנלוגים ושלל ניסויים. הוא מפרק ומרכיב, מייצר מידע וחוזר עליו בדרכים שונות, מתרגם, ממיר, משכפל באופן רפטיטיבי. החזרתיות הזו גורמת לתרגום לאבד מהדיוק שלו, להטשטש בעקבות אמצעי הייצור שלו עצמו.

המכניזם ליצירת הרישומים של גיא גולדשטיין הם חלק מהתהליך – שעונים שמחוגיהם הופכים למכחולים, מקדחות שיוצרות תבניות קבועות על המשטח. אינסוף רולרים ומברשות, ניירות דבק, הדבקה ושעתוק. שום דבר אינו הולך לאיבוד, כולם ממוצים עד תום – ניירות הדבק משמשים להעתקה חוזרת ונשנית, שאריות הצבע נסחטות ממברשת הרולר עד שלא נותר בו דבר, עד שנוצר מעין פילם ארוך של סרט אילם, שאת צליליו אנחנו מתבקשים להשלים בעצמנו. העבודה של גיא גולדשטיין שואפת כל הזמן למצוא את החוקיות הנסתרת מהעין ומהאוזן, להמציא דרכים להתמודד עם הרעש, עם הלכלוך, ולמצוא פתח לקריאה של מה שנדמה לנו כסתום.

פיגומים מכסים את תל אביב בעשור האחרון. בכל רגע נתון, בכל פניה: חופרים בור, מעלים בנין, מרחיבים רחוב, מוסיפים קומה נוספת. עוד ועוד חלקים מהעיר מכוסים ביריעות פלסטיק שמסתירות בנינים בשלבי שיפוץ שונים, מדמות מסך ענק שכל רגע יעלה ויגלה את העיר המחודשת שמסתתרת תחתיו. אך התנועה המתמדת מתגלה כלא יותר מתנועה היסטרית, גל השיפוצים אינו יותר מגל של אבק, ונדמה שהדבר היחידי היציב הוא השינוי המתמיד.

הינדה וייס אוספת חומרים ברחבי תל אביב – דרך הרחובות בהם היא צועדת ועד לתרנגול שחי במתחם ארטפורט, מחוף הים הנוסטלגי ועד לדוב הנדל"ני שמרחף מעל העיר. דרך עבודת הוידאו שלה היא מתבוננת על מקום שהוא רומנטי ופנטסטי, מושך ודוחה בו זמנית, ומייצרת חוויה בעלת זמן מעגלי, התקוע בין האידאה לבין היום יום.

זירת הצילום של רון עמיר היא בלב המדבר, בסביבת מתקן "חולות" שאליו הוכנסו מעל לאלפיים מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה בשנתיים האחרונות. לכאורה, זהו מתקן שְהִיָה ״פתוח״ שהשוהים בו חופשיים לצאת ממנו. אך זוהי שגרה של המתנה. הזמן במתקן מחולק ליחידות מסוג אחר. היום לא מחולק בהכרח לשעות, הוא מחולק לפרקים שבין חתימות. הימים מתחילים אחרי ארוחת בוקר ומסתיימים עם ההתייצבות לחתימה של עשר בלילה. השבועות, החודשים והשנים מתכווצים ונמתחים בהתאם לזמן שעובר בין גירוש, עזיבה, החלטות בג"צ והפגנות.

במגוון דרכים מאולתרות מייצרים השוהים פתרונות להעברת הזמן. האזורים הקרובים למתקן הופכים בשעות היום, ובעיקר בשעות הערב, לזירת פעילות
שוקקת. סככות צל ופינות ישיבה מוקמות, מטבחי שדה, דוכני מזון ובתי קפה ארעיים נפרשים בלב המדבר. בעשר בלילה, לקראת החתימה היומית, העיר הזמנית נעלמת – השמיכות מקופלות, המחצלות מגולגלות, כלי האוכל נארזים, חבילות הקלפים ושאריות המזון נתלים על ענפי העצים. בעוד כמה שעות הערכות הקטנות יפרשו מחדש – ספסלים יסודרו, מיכלי המים יתמלאו, אש תעלה במדורות ואלפי אנשים ימשיכו בשגרת ההמתנה.

בהתבוננות על מנגנוני האלתור והמבנים הארעיים ממשיך עמיר את מחקרו אודות האופנים בהם קהילות שוליים מוּדרות מגיבות למגבלות שמטילה עליהן המערכת, ובאילו דרכים הן מצליחות לחתור תחתיה גם כאשר התנאים הם קשים והאמצעים דלים ביותר.

מיצבי הוידאו של ציון אברהם חזן מתייחסים להשפעה של הדימוי הנע על העולם הפיסי. תהליך העבודה שלו כרוך בתרגול של בהיה ממושכת בחומרי הוידיאו שאיתם הוא עובד. בעודו צופה בחומרים, הוא שואף להגיע למצב בו גופו שלו מהדהד את הגוף המצולם. במהלך זמן הצפייה, ציון מכניס את גופו לתנוחות גוף שיאפשרו לו להזדהות עם הדימוי, מנסה ככל האפשר להתקרב אליו, להרגיש אותו, כמו מתוך רצון לחוות אותו מבפנים.

האופן שבו הוידיאו נערך, הוא תוצאה של היחסים שנרקמו בין גוף האמן לדימוי והחוויה החושית הפנימית מקבלת נוכחות בעולם על ידי עבודת המיצב.

בשנה האחרונה נטליה זרובוב ציירה, רשמה וצבעה בכל מקום וללא הרף. כמי שלקחה על עצמה לחזור ולצייר רק מהתבוננות היא לא חדלה להתבונן: רישומים קצרים וסקיצות בנסיעות ובמטבח המשותף של ארטפורט לצד ציורי שמן גדולי מימדים שהעבודה עליהם נמשכה שבועות וחודשים ארוכים.

נטליה מייצרת מערכת יחסים עם העולם שסובב אותה דרך פעולת הציור. בציוריה היא חוזרת ומתבוננת שוב ושוב על אותם נושאים ומקומות, כשבכל פעם שהיא שבה לזירת הציור הסצנה משתנה. זוהי פעולה של הצטברות בה נערמים רשמים ורישומים, זה לצד זה, וזה על גבי זה. נטליה מגדירה את הציור כ"קוד פתוח": מסע בין סקיצות וציורים שונים המחייב התבוננות ממושכת ושהינו זרוע סימני שאלה, נצחונות והפסדים. התהליך הציורי שהיא מכתיבה הינו חי והרישומים והציורים שבתוכו הופכים לתחנות ולעולם אינם
מסמנים את סופו.