אבנר פינצ'ובר מרבה בעבודותיו להטיח דברים – זורק כסאות על קיר, אבן על זכוכית, יורה פלורוסנטים על קווי מתח גבוה, מרסק את גופו בקיר גבס. רגע המגע הוא רגע ההתפוצצות, ורגע ההתפוצצות הוא רגע ההתענגות והשינוי – מעבר מאנרגיה אחת לאחרת, מחום לאור, מתנועה לשבר.

ב"חלון ממ״ד", אנרגיה פוטנציאלית אצורה, נאגרת ואז משתחררת, שוב ושוב. פינצ'ובר, ארכיטקט בהשכלתו, חוקר את הבניין ועובד בקומת הביניים שתוכננה בגלריה של ארטפורט, אך לא נבנתה. הוא משמיש דלתות פלדה של חלון ממ"ד בגובה 3.50 מטר, שלא נפתחו או שומשו מעולם. פותח אותן, ואז סוגר. נושם איתן, ואז משחרר.

את הממ"ד המוגבה, שאינו מגן על איש, הוא מנסה לפרוץ באמצעות כרית הרמה בלחץ אוויר, שהגיעה מפיקוד העורף. הכרית, שביכולתה להרים גושי בטון כבדים, משמשת ברגיל לחילוץ והצלה. בתנועה, שמחקה התמלאות והתרוקנות של בית החזה, היא דוחקת את דלתות המתכת. האנרגיה שמנסה לפרוץ מהבניין ולהציף את סביבתה נתקלת בכוחות שבאים להחזירה פנימה. כמו שעון קוקיה או פעמון כנסיה, שמודיע על נוכחותו בזמנים קצובים, כמו פעמוני אזהרה מפני עשן, אש או אסון מתקרב, גם הדלתות של פינצ'ובר נפתחות ונסגרות כל הזמן. מתעקשות להזכיר לנו את קיומם של מרחבים נוספים שאנחנו פוסחים עליהם, של סכנות נוספות שאנחנו לא ערים לקיומן.

בשיתוף עם ניצן יולזרי

צילום: חנה אנושיק מנהיימר

הלל רומן מחליף את רישומי הפחם ברישומי אור, את היד המציירת במוח הממוחשב, את הדיסטופיה המקומית באפשרויות ממקומות אחרים. אחרי משא ומתן עם תוכנתAI , דימויים של הערים אותן הוא ביקש לצייר התחילו להופיע על המסך: עיר אוטופית, במבט מרחוק, שיש בה עצי פרי, שיחים ומקווי מים עם השתקפויות בלילה. עיר ועוד עיר ועוד עיר. אור ועוד אור ועוד אור.

המוני הערים, שלעולם לא נוכל להגיע אליהן, נוצרו באור המחשב ומוצגות באור הזרחן ששורף אותן לרגע על המסך מולנו, עד שהן נעלמות לתמיד, רק כדי להיות מוחלפות בעיר אחרת. הדימויים זורחים בצבע ירקרק, בדומה למכ"מ ולמכשיר לראיית לילה, מערערים על שלוותן של הערים הדוממות. החומר הפוספורסנטי עליו הם מוטמעים סופג אותם לתוכו, כמו מבקש לזכור בלילה את האור של היום, להנכיח במציאות את המציאות המדומה.

האור העכשווי המסמא – האור של המסכים והטלוויזיות, העיר והתודעה, נדחק הצידה לטובת הניסיון לראות את האורות הקטנים – אורן של הגחליליות שאבדו, של הכוכבים שנעלמו, של זהרורי המחשבה. שטף הדימויים מעלה באוב, או אולי חולם שוב ושוב, על מחוז חפץ מרוחק שלא ברור אם הצופה עורג אליו או נמלט ממנו.

עשרה הדפסים של האמן הסובייטי גורי פיליפוביץ זכרוב ורובה ציד עתיק ומעוטר. חלומות על עתיד טוב יותר, התרגשות של התחלה חדשה, שתי בנות צעירות ועוד כמה בני משפחה. ב 1990 ארזו ההורים של אירה אדוארדובנה את חייהם באוזבקיסטן ועלו לישראל. על מי שהגיע בגל העלייה הראשונה מברית המועצות נאסר להוציא מהמדינה כסף, תכשיטים ודברי ערך אחרים נוספים, במקום זה, את מעט הכסף שקיבלו על מכירת דירתם השקיעו בני הזוג באמנות.

יש רגעים שבהם אמנות יכולה להציל חיים. זה לא היה אחד מהם. האמנות שנועדה לשמש גלגל הצלה, להמכר ולאפשר קניית דירה חלופית, הגיעה למחסן, וכמו משפחות מהגרים נוספות גם הם מצאו עצמם נטולי כל בסביבה חדשה וזרה. שלושים שנה מאוחר יותר חוזרת אדוארדובנה לאוצר האבוד, ומקווה לנצל את מעמדה כאמנית, שהציגה במוזיאונים בארץ ובעולם, ולחזור ולהעניק לעבודות את הערך שמגיע להן. להפוך אותם לאמנות שלה, למכור אותן, ולהחזיר להוריה את הכסף שהושקע בהן.

אדוארדובנה עובדת אל מול ההדפסים המקוריים – מייצרת אותם שוב ושוב, מציירת עליהם וחורטת עליהם, מסמנת בקווים את הנוף אותו עזבה, הולכת ומשחירה אותו, הולכת ומעלימה כל זכר לעבר. את הקנה של הרובה היא מחליפה בקנה מפורצלן, עליו היא מציירת את סיפור קניית הרובה עצמו. החומר השביר מעקר את הרובה מכל שימושיות שהיא – כל כדור שינסה לעבור בו ינפץ אותו, וינפץ את האשליה שהוא נשא עימו.

דרך עיסוק בשאלות של פליטות וזרות, ודרך חוסר ההבנה של הוריה את הסיטואציה אליה הם מגיעים, מעלה אדוארדובנה שאלות גם על חוסר ההבנה שלנו את המקום בו אנחנו נמצאים, על הפליטות התמידית שאנו נושאים עמנו, ועל נסיונות השווא שלנו להציל את עצמנו.

העבודות של לי נבו נבנות זו על גבי זו – דימוי על גבי דימוי, אלמנטים מועתקים ומשוכפלים, שפה ויזואלית שמתמשכת מתערוכה לתערוכה ומורכבת בכל פעם מחדש באופן שונה. היא בונה מערכות מופשטות ומוחשיות, וחושפת את הפוטנציאל האלים שמובנה בתוכן. האלמנטים המפוסלים הם רמזים לאירוע שהתרחש או עומד להתרחש, חלק ממערך של ראיות מכריעות, של הוכחות סבוכות, של מילים שהפכו למשפטים שאין להם התחלה או סוף מוגדרים.

המרחבים של נבו מזמינים לנסות לעקוב אחר החיבורים הקיימים בהם, הכוללים סבך של קשרים פנימיים ונראטיבים חלופיים. אינדקס הדימויים שמשמש אותה מורכב כמכלול של הבחנות אישיות ולקוח מניואנסים קיימים של היומיום והרחוב, עולמות האינטרנט, מהקולנוע ומטקסים דתיים, מבתי כלא ומשרדים זמניים. היא מפרקת מבנים אדריכליים לאלמנטים הבסיסיים שלהם ומשתמשת במרווח שנוצר בין השימושיות שלהם למטען הפוטנציאלי שהם נושאים עימם, בין החילוניות לפולחן, כדי לייצר אפשרויות אחרות, להעניק להם משמעות נוספת. מתוך החיבורים נוצר כאוס, ומתוך הכאוס נבנה מקום חדש. מקום שהוא לרוב מוכר אך מנוכר, לפרקים משעשע ולא פעם מאיים.

J.U.I.C.E.S הוא מהלך אד הוק של הרכבת סביבה המאגדת פרגמנטים וסימונים מתוך גוף העבודות של השנה האחרונה, המוצעים כמכלול בפני עצמו.

בתוך הגלריה של ארטפורט נבו בונה תא טפילי, שמתלבש על קירות הגלריה ומייצר מעין חלל אחורי, שתוכנן בהשראת תא וידוי ונראה כמיועד לאדם אחד בכל פעם. המסדרון בצדו השני של התא הוא מעבר סתום, מעבר שהוא האפשרות לקיומו של מקום אחר שהוא לא כאן. מקום שהוא לא עכשיו.

ארכיון התנועות של חן כהן הוא ארכיון מאתגר – הוא כולל עמידה זקופה מזה, והתמסרות והתמוטטות טוטאלית מזה, והוא כולל הרבה תנועות טיפוליות, רובן לקוחות מטיפולים שהיא עצמה קיבלה ומקבלת על ידי רופאות, אחיות וחברות. בעבודות בנונפיניטו חן כהן מוציאה את גופה הארוך והדק מתוך הפריים הצילומי בו הוא בדרך כלל חי, ומבקשת מאנשים ומחפצים אחרים לפעול במקומה, לנוע בהתאם לתנועות בארכיון. את הטיפול החומרי שהיא לרוב מעניקה לעבודותיה הצילומיות היא מעניקה הפעם לחומרים עצמם.

אנחנו רק יכולים לדמיין מה מחזיקות שלוש הנשים שבוימו בצילום "דופק" (pulse). הן מתכופפות הצידה, ידיהן פרושות. האם הן מנסות לאחוז באמנית עצמה? התנועה שלהן עדינה, מבטיחה לתמוך. אבל בפועל הן אינן מחזיקות דבר.

גם המוט הצר והארוך, חלקו התחתון של "תומך מדף", שמו הרשמי של זוית לתליית מדפים, אינו תומך בדבר, וגם הוא מרגיש כאילו נוכחותה של כהן נמצאת בו. המוט, שהתארך לגובה 1.70, בדומה לגובהה של אמה של האמנית, נדמה כמחפש משמעות חדשה, אולי כעמוד שדרה חלופי, ישר ויציב.

כד הגבס המקומר והנשי, נוצר בתהליך למידה ארוך של חומר בו התנסתה כהן בשנה האחרונה, ונבנה מחומרים שמשמשים בעצמם גם לטיפול ואיחוי – גזה וגבס. הוא מזוהה עם נערות – רבקה התנ"כית שמשקה ממנו ליד הבאר, מוזגת החלב של ורמיר. צורתו העגלגלה דומה לרחם – עוטפת חלל ומחזיקה בתוכה שינוי. אבל חן כהן יוצקת, ולאחר מכן מצלמת, את חלקו הפנימי של הכד. את מה שיש בו, או אולי דווקא את מה שאין בו. הכד, שהסמליות שלו כמחבר בין האנושי לטרנסצנדנטלי חוצה תרבויות – מטקסי קבורה, לחגיגות יין ועד לכד השמן המקומי – מאבד את כוחו לשאת דברים, והריק הופך לעיקר. המשא שאנחנו מדמיינים – בתוך הכד, בין כפות הידיים הפרושות, על גבו של תומך המדף ועל גבנו שלנו – הוא המשא שאנחנו נושאים. גלוי או סמוי, לבדנו או בעזרת אחרים.

יעל אפרתי משוטטת ברחובות העיר ואוספת אובייקטים ומבטים, הרגלים וטעויות, מרפסות ומעקים.

היא לוכדת רגעים, אפיזודות ונקודות מבט שנעות על הטווח שבין זכרון פרטי להוויה מתמשכת של עיר.

שעת ערב, חתולים חוצים את הכביש, מחפשים את ערמות האוכל שהושארו להם בפינות הרחוב ובכניסה לגינה השכונתית. מתחת לשטיח כניסה לדירה נותר מפתח שהושאר לאורחים; על סורגים נשארו סימני ידיים של ילדים שאחזו בהם. מקל הליכה ומעקה משתלבים לגוף תומך אחד. הסימנים שהותירו אנשים ובעלי חיים נבנים, מפורקים ומחוברים מחדש בקנה מידה אנושי, אמיתי למציאות. הם נכנסים לגלריה בחומריות חדשה, הסורגים עשויים חימר, שער המוסך כוסה בצבע מכוניות.

אפרתי מתעכבת ומשתהה על רגעים עירוניים, משלבת בין האדריכלי והאנושי ומשחזרת אפיזודות שאולי קרו ואולי לא. היא מביימת זיכרון שרץ אחורה וקדימה בזמן, אנקדוטלי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת.

בשיתוף עם אילת בן דור