מערך של 16 מאווררים משורשרים זה לזה באופן היוצר ווילון החוסם את הכניסה לחלל לכל רוחבו וגובהו. המאווררים פועלים ודוחפים אוויר החוצה. רעש המנועים והשרשרות ניכר. הווילון מוצב במרחק מה מין הכניסה, ויוצר חלל תחום וצר בו ניתן לעמוד, בתוך מערך זרמי האוויר, בין המאווררים ובין קיר החזית של החלל אשר כולו זכוכית. מאחר ודלת הכניסה לחלל פתוחה, מורגשת דרכה זרימה חזקה של אויר כלפי חוץ גם על ידי מי שלא נכנס לחלל אלא רק עובר ברחבה לפניו. החלל, המשמש כסטודיו של בוריס אויכרמן בימים כתיקונם, ריק ברובו, רק שולחן עבודה גדול ניצב בו, ומאחוריו, לפרקים, נראה גם האמן עצמו. אל מול חלל הסטודיו המרוקן הופך החלל התחום והצר מלא מתוקף מידותיו ודחיסת האוויר הבלתי פוסקת אל תוכו.
ההצבה הנה בעלת תוקף חזותי מינימליסטי ואימפקט חוויתי רב ממדי הפועל על חושים שונים בעת ובעונה אחת.

בתנאים רגילים, מהווה הצבה מעין זו בנייה של חיץ ברור, חסימה של חלל, הדיפה של הצופה החוצה מתוכו. בתנאי מזג האויר של הקיץ הישראלי עשויה ההצבה להפוך גם לכעין מחווה ידידותית כלפי הצופה, הצעה פוטנציאלית לתחנת מנוחה והתרעננות המאפשרת הפוגה רגעית, פיזית ומנטלית מן השמש המכה בחוץ.

לשימוש במאווררים מספר תקדימים מעניינים הרלוונטים למחשבה אודות עבודה זו, ביניהם העבודה Ventilator, 1997 ,של אולפור אליאסון (Olafur Eliasson) או עיצוב הבמה שיצר ברוס נאומן (Bruce Nauman) למופע Tread , של הכוריאוגרף מרס קנינגהאם (Merce Cunningham), בשנת 1970 .

במקרים אלו, כמו גם בהצבה של אויכרמן, מהווה השימוש במאווררים החדרה של אלמנט פיסולי, שהנו גם קטליזטור חושי, גופני, המתווסף לחווית הצופה בחלל התצוגה או המופע. דוגמא קיצונית לעקרון פעולה זה ניתן לזהות בעבודת המיצב המקיפה של גרגור שניידר,süßer duft 2008 , שהוצגה בשעתו ב- La Maison Rouge , פריז, ובמסגרתה עבר הצופה מחלל לחלל תוך שהוא חווה חוויה טוטאלית ורב חושית המושתתת על מניפולציות הקשורות במרחב, בתאורה, בטמפרטורה, בריח ובעיקר, בחוסר וודאות ביחס לרגע או לחלל הבא.

נעה גור בוחנת את התניית הנראות, ואת גבולות הראיה וההכרה בהקשרם האזרחי ובעולם האמנות. בעבודותיה האחרונות היא מגלה עניין במקום בו מנוסחים גבולות אלו כטריטוריה מוגבלת ומוגדרת, בין היתר באמצעות העדפה, הסתרה או צנזורה. גור מתעניינת במצבים היוצרים זיקה בין הכרה ולגיטמציה בהקשרים שונים, אמנותיים, פוליטיים ותרבותיים.

בעבודת הוידאו "ארט דובאי" מספר הגלריסט המייצג את גור בברלין אנקדוטה שאירעה לו ביריד האמנות, במהלכה התערבו מנהלי היריד באחד המוצגים, פסל בצורת גלובוס, וביקשו לבצע שינויים במפת העולם המוצגת בו. הדרישה עלתה בעקבות ביקור לילי שנערך ביריד. דוקא שם, כשהאורות כבויים ותנאי הראות לכאורה מגבילים, מתעצבים התנאים וההגבלות לנראות הדברים באור יום. הסיטואציה שהתרחשה במציאות, מהווה עבור גור מטאפורה להחלטות שנלקחות בדלתיים סגורות ומתיחסות לבמה המוזיאלית החשופה. החלטות אלו קובעות איזו אמנות ראויה להראות ולהיקרא ככזו. האמנית מבקשת לבצע הקבלה בינן לבין ההחלטות המתקבלות לגבי מידת הלגיטימיות של ישות לאומית כלשהיא או לגבי לגיטימיות הקשר בין אזרח לטריטוריה. הקשר הזה מתקיים גם בעבודותיה הנוספות אשר עוסקות בנושא זה, למשל הוידאו "קישוט פוסט מודרניסטי" שמספר על התערבות ההנהלה בעבודה שהוצגה בשנות השמונים במוזיאון ת"א.

העבודה הפיסולית העשויה בד שחור, רפוי, המלופף פעמים רבות סביב מוט מתיחסת אף היא למידת הנראות, החתירה לזיהוי ולהשפעתם של רשמים תרבותיים קודמים. האובייקט הותקן במידת גוף ישוב, עטוף לחלוטין ושפוף, נעדר פנים תחת עשרות שכבות של בד דמוי רעלה, ומתקיים על ציר המתח שבין הסתרה טוטאלית לחשיפה טוטאלית. באמצעות עבודה זו שואלת נועה גור שאלות על הניסיון לפרוט זהות לפרטים ביומטריים אובייקטיביים, תוך התעלמות מהקודים התרבותיים שמשפיעים על שדה הראיה שלנו.

סדרת העבודות "הו כנרת" מתייחסת לכנרת כדימוי ומקום חילוני לאומי – מין ירושלים של חול, ומדגישה את המחיר הרגשי בהגשמת החזון הציוני בתחילת המאה העשרים. לאגם הצפוני ייצוגים רבים בתרבות, ספרות ואמנות ישראלית. לרחל המשוררת, מי שאולי מזוהה יותר מכל עם הקשר, הרגש והניתוק ממנו, מקום מובהק בדימוי הארכיטיפי שלו. ההקשר הפחות מוכר הוא סיפור "תימני כנרת" אשר נקראו לעלות לארץ ישראל על ידי שליחי הישוב כדי לסייע במפעל הציוני ככח עבודה זול ותחליף לכח העבודה המקומי. בדומה לרחל אף הם הוגלו ממנה בנסיבות עגומות. שפתם ואופן התנסחותם השונה מהרוח "העניינית" של מנהיגי הישוב היהודי הדגישו את ההבדל והפער התרבותי. תסכולם נוכח ההתנהלות בעניינם, צרכיהם ומציאותם הקשה והמופלית מתבטא דרך מכתבים שכתבו למנהיגי היישוב השונים עד לעזיבתם המצערת את הכנרת.

גוף העבודות מתייחס לכנרת כמקום רגשי, כגיאוגרפיה בה מתגוררים חלומות, זכרונות, שאיפות תסכול וכעס. הפואטיקה של רחל מתייחסת למקום הפיזי אך גם למקום רגשי ומצב נפשי, ביטויי ותיאורי תימני כנרת מאידך, נושאים מטען ושפה אחרים.

העבודה מתייחסת למקום וגוף באמצעות רקמה, ציור ופיסול – סדרת העבודות על בד פשתן, רקומות בחוט זהב ומוכתמות בצבע זהב תעשייתי, המזרקה שנראית כאילו נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות באזור, ויש בה מין הפיתוי והפאליות, נובעת שמן זית. עמלנות הרקמה וזיעת השמן מקושרות לגוף ,חזרתיות ונוסטלגיה.

ב 6 ביולי 2014 ננעלה במוזיאון הימי הלאומי בפריז התערוכה (1829-1836) Le Voyage de L'obelisque: Louxor / Paris (המסע של האובליסק: לוקוסור / פריז). באמצעות מאות מסמכים, מכתבים, חפצים, מודלים ותחריטים שרטטה התערוכה את מסעו יוצא הדופן של האובליסק שנעקר ממקומו בפתח מקדש לוקסור שבמצרים והועבר לפריז בתחילת המאה ה 19 .

האובליסק, בעל שפיץ הזהב, שמקשר בין האדמה לשמיים, נבנה במאה ה 13 לפנה"ס כאחד מצמד אובליסקים זהים שניצבו בפתח מקדש האל אמון-רע (אל השמש) עד שניתנו בשנת 1829 כמתנה לעם הצרפתי. בסופו של מסע מפרך, הוצב האובליסק בטקס חגיגי בכיכר הקונקורד בפריז בדיוק באותו מקום בו ניצבה בעבר הגיליוטינה, המסמלת את צידה האפל של המהפכה הצרפתית ובמטרה למחות את זכרה הנוראי. מאתיים אלף איש הגיעו לאירוע המיוחד, גדוד שלם של חיילים צרפתים עזרו בהצבתו של המונומנט, וברקע ניגנה התזמורת את האריה The Mystery of Isis מתוך האופרה "חליל הקסם" של מוצרט.

המסע, שארך 7 שנים, וכלל הריסת בתים שעמדו בדרך, המתנה ארוכה לגאות, מוות, מחלות, סופות וחילוקי דעות, הבהיר לצרפתים שהבאת האובליסק השני אינה אפשרית. הוא נותר מיותם, עומד לבדו בשערי המקדש, מבכה את הסימטריה שהופרה, כשרק הפנטום של האובליסק החסר מהדהד לצידו, כמו רגל שנקטעה מהגוף. האם נידון להישאר לבד לנצח? האם ניתן עוד להחזיר את האובליסק מהקונקורד למצרים? ואם כן, מה תהיה המשמעות של השיבה הביתה, האם קיים בכלל "מקום טבעי" לחפצים ומבנים?

התערוכה "חריגה" באוצרות רני לביא היא מיצב ארכיוני העוסק בתערוכה, Exception – Contemporary art scene of Prishtina שעלתה בגלריה Kontekst בלגרד ב- 2008 והציגה אמנות עכשווית מקוסובו. התערוכה נסגרה באלימות בערב הפתיחה עקב חוסר הנכונות של המשטרה המקומית למנוע מהומות של לאומנים סרביים שראו בה בגידה באומה.

נקודת האפס של "חריגה" היא בערב הפתיחה/סגירה של Exception ובדיווחי החדשות על אודותיו, משם היא מתרחבת אל דיונים וטקסטים שפורסמו ע"י גופים והתארגנויות שעסקו במקרה במשך השנים שחלפו. צינזורה וסגירתה של התערוכה בטרם עת הולידו עושר מסוג חדש שהצטבר לכדי קורפוס הממשיך ומחיה את התערוכה המבוטלת מ- 2008 , אותו מבקשת "חריגה" לסכם ולהציג מחדש, ובכך להצטרף אליו בעצמה.

באופן ההתבוננות על האירוע ההיסטורי-אמנותי שמקורו בבלקן, נבחנת האפשרות של עיבוד מניפולטיבי של פריטים מהארכיון, עם הקפאתם ויצירתם מחדש כאובייקטים טקסטואליים, קטועים וחלקיים. כך מופקע הרגע ההיסטורי מהקשרו הגיאו-פוליטי המקורי ומנוכס מחדש בעבור הרהור על מרחב האפשרויות בזמן ובמקום הנוכחי בתל אביב, ישראל, 2014 ; תוך דיון בכוחות חיצוניים ופנימיים שפועלים בעולם האמנות, בהבניית מיתוס והשימוש בו, ובפוטנציאל הגלום בצנזורה והתלקחות פומביים.