באפריל 1945, רגע אחרי שחרור מחנה הריכוז בוכנוולד הוציאו בעלות הברית צו הפוקד על תושבי ווימאר הסמוכה לבוא ולחזות במה שהתרחש ממש לידם. כדי שלא יוכלו להסתתר תחת חוסר הידיעה נחשפו לעיני התושבים הזוועות הבלתי נתפסות שקרו במחנה – ביניהן פיסות עור ועליהן כתובות קעקע שהוסרו מגופם של אסירים, חלקי גוף ושאריות של ניסויים מדעיים בבני אדם.

אי אפשר למצוא היגיון בזוועות שנעשו בבוכנוולד, וחוסר ההיגיון הזה מזדחל לתוך העבודות של גיל יפמן. הוא מנסה להבין את מה שאי אפשר להבין, להכניס סדר והומור למקומות שלא תמיד יכולים להכיל אותם. את כתובות הקעקע שהוסרו מגופם של האסירים ושומרו בפורמלין הופך יפמן לקעקוע מושגי – באמצעות מחט ליבוד המחדירה את הצמר הצבוע ליריעה המלובדת הוא מעתיק את הדימוי  והופך אותו חזרה לדימוי אמנותי, כמו הדימוי החי שהיה כשצויר על הגוף. הוא משחרר את הדמויות בד רנרוא (אלטר־אגו דמוי היטלר שעוטה האמן דב אור־נר) ופנלופה (בגילומו של יפמן) מתוך התערוכה "קיבוץ בוכנוולד" במוזיאון תל אביב ועוקב אחריהן בעודן מפיצות אפידמיה מסתורית בקרב הקהל המבקר בהיכל האמנות. הוא לוקח את תמונתם של תושבי ויימאר הצופים במחנה ומשתמש בטכניקה של התזת חול כדי להתיק את מבטיהם ההמומים למראה בה אנו משתקפים. מי זורה חול בעינינו כיום? את מה אנחנו מסרבים לראות ולהכיל?

העבודות של גיל יפמן מבלבלות את הצופה, מצחיקות אותו ומצמררות אותו בו זמנית. הן מבקשות ממנו להתבונן, לנסות להבין, מוותרות מראש על האפשרות שיצליח. תוך כדי משחק בגבול הדק שבין דמיון ופיקציה, הסטוריה ועתיד, אתי ואסתטי, הן לא מותירות ברירה אלא לשחרר, להיכנע לפרדוקס, אולי אפילו ללמוד לחיות איתו.

מיליוני בני אדם נרשמו בחודשים האחרונים לאפליקציות מדיטציה, עלייה של מאות אחוזים לעומת השימוש בהן בעבר. מאות אלפים התכנסו יחד אונליין בסוף אפריל לקחת חלק במדיטציה עולמית לריפוי העולם. עולם שלם, סגור בביתו, ביקש לנשום. נדמה שהפעולה הבסיסית הזו – נשימה – מעולם לא קיבלה כל כך הרבה תשומת לב. אנחנו מודעים בכל רגע למספר המונשמים במדינה, לסוגים שונים של מכונות הנשמה ומסננים. בוחנים "בדים נושמים" בעוד שבחוץ אווירת המחנק רק הולכת וגוברת. צירוף המילים "אני לא יכול לנשום", 20 פעם במהלך 8 דקות ו 46 שניות, הפך לכוח המאיץ של תנועת מחאה ולמנטרה הנרשמת על שלטי רחוב.

היצירה של דור זליכה לוי מנסה לנשום בכוחות עצמה. הפעולה הטבעית ביותר הופכת למאמץ מכני, מחושב. הגוף הקטן והמקומר עולה ויורד, שואף ונושף, מתכנס ומרפה. צלילים מקוטעים נשמעים מתוך תיבת התהודה שלו, וממלאים לסירוגין את חלל התצוגה הקטן והמאורך שבתוכו הוא מוצג. הסאונד זולג מחלל התצוגה האינטימי החוצה, אל החלל רחב הידיים של הגלריה, כמו מתלבט האם לצאת אל העולם שבחוץ, שכל כך זקוק לאוויר לנשימה, או להישאר במבטחי הממ"ד.

זליכה לוי מסיט בעבודותיו דימויים ממרחבים חברתיים ופוליטיים אל מחוזות אישיים ורגשיים, ויוצר רגעים של כמיהה וכיסופים. גם בעבודה הזו, הוא יוצר כיסי אוויר ומרווחי חשיבה שמאפשרים לגעגוע להדהד ולקבל מימוש, כמעט פיזי, בצליל ובתנועה. בחלל הקטן והמצומצם, מול הגוף המשתנק, אולי אפשר בכל זאת לעצור לרגע, להתמסר, למצוא מקום להסדרת הנשימה.

עץ דקל הוא הפנטזיה המושלמת, הכמעט שחוקה – מאגוז קוקוס באי בודד ועד לפוסטר בחדר של נערה מתבגרת, מאיים מלאכותיים בצורת דקלים בדובאי ועד לדקלים הנטועים באיי תנועה ברחבי ישראל, פרושים על פני הטיילת בתל אביב, מעניקים מגע מדומיין וטרופי לחופי הים התיכון. עץ שכמעט אינו נותן צל, שחייו, כשמונים שנה, כחיי אדם, שעומד זקוף וניצב עד שאינו יכול יותר. או עד שמגיעה חידקונית הדקל, כנימה מסתורית שאוכלת אותו מבפנים, מותירה את המרחב הציבורי שלנו מוכה ומלא בגוויות של עצים.

מחוץ לחלון של סבא של יעל פרנק ניצב עץ. הסב המהנדס לא הצליח להסביר לה מעולם איך הוא עומד. איך מחזיק הגזע הדק את כל המשקל שבקודקודו. גורל החיים הביא אותו לעמוד. גורל החיים הביא אותו גם ליפול. עץ הדקל המלאכותי שנופל ונופל מהגג של בנין ארטפורט ממשיך את העיסוק של יעל פרנק ברדימייד איזוטרי, בפוקוס על האבסורדיות של מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ומעמיק את העיסוק גם במושג המופשט – של עץ הדקל כסמל, ושל שברו המתמשך. וזה מצחיק וזה כואב בו זמנית. כמו ילד שדגדגו אותו יותר מדי והוא נדמה כצוחק אבל הוא בעצם בוכה, גם לדקל על בנין ארטפורט שורף בשיפולי הבטן עד שהגב שלו מתקפל.

יעל פרנק רואה את כאבם של חפצים – את שפלות רוחו של העץ שקורס תחת הנטל והפנטזיות שלא ימומשו, את סבלו של כדור הפילאטיס הנמחץ תחת רגליה של המתעמלת, את הטונוס המדלדל של העמודים התומכים, את הצורך בשחרור עצמות וחילוץ צוואר שחוות הארוניות של איקאה. רואה את הכאב ומושכת אותו עוד קצת. עד שזה מצחיק, ואז עוד קצת עד שזה כבר לא.

בתוך עצמם ומחוץ לעצמם, בצבעי פסטל, בגילופי עץ ובחיתוכי נייר –  העבודות של מרב קמל וחליל בלבן יוצרות בליל סמיך של דימויים ורגשות. יד שנכנסת לתוך עין, ענפים שגדלים מתוך אף. מזלג מחפש את דרכו בין חלקי גוף לנחשים, כולם יחד מתפתלים אל גליון הציור הסמוך. מורה יושב מול תלמידיו, נקניקיות משתלשלות מפיו, נועץ מבטו באשה נטולת גפיים וסוס עם ראש אנושי. טקס דת פולחני, תחילתה של מהפכה או סתם שיעור באמנות מתערבבים אלו באלו. האבסורד מתערבב במציאות, השוליים בשוליים הקיצוניים יותר.

ריבוי הפרספקטיבות של מרב קמל וחליל בלבין משבש את הראייה. בלי נקודת מרכז, בלי נקודת מגוז, בלי רגע אחד להתרכז רק בו, הופך הריבוי לערך בפני עצמו, והציורים והפסלים עמוסי הפרטים מתמזגים להצפה מתמשכת של נקודות ראייה. האמנים, הצופים והדמויות בעבודות מנסים כולם לשמור על מקומם, להבין איך אפשר לראות יחד, איך אפשר להתבונן עם מישהו אחר, מבלי לדחוף לו בהכרח את הידיים לתוך העיניים.

בפעולה שהיא אינטואיטיבית אך מחויבת, עוסקים מרב וחליל בגריעה מדויקת – חורטים בניירות הגדולים ציורים שאי אפשר לתקן במשיכת מכחול, גורעים מגושי העץ חלקי גוף שלא ישובו. אחרי שהיו מזוהים עם עבודה עמלנית של בדים ותפירה הם עוברים לעמלנות מסוג אחר לגמרי, כזו שמתבוננת בחומר ולאט לאט, שכבה אחר שכבה, מגלה אותו ואת הסיפור שיש לו עבורם. הכניעה שלהם לחומר היא כניעה לכאוס הכללי, לאובדן השליטה על העולם שרק הולך ומתחזק בשנה האחרונה ולתחושת השחרור שמתלווה לו ולעבודות.

או שאת בהריון, המוני זרים מלטפים לך את הבטן במעלית ובחדרי המתנה צפופים. או שאת לא בהריון, בודקת אופציות להקפאת ביציות, כן מופרות או לא מופרות, כן תרומת זרע או אולי דווקא הורות משותפת. או שאת מזריקה הורמונים, נוטלת חומצה פולית, מחשבת ימים בחודש, מנוטרת עד בלי די. או שיש לך תינוק קטן ואנשים ברחוב צועקים לעברך – למה בקבוק? תניקי! או שהם נוזפים בך על זה שאת מניקה על ספסל בגינה וחושפת שד נפוח וכואב, מפגינים בעלות על מה שנותר כרכוש המשותף האחרון במדינה מופרטת ושסועה. או שאת ממש לא. מסבירה לדודה בערב החג, מסרבת להתראיין לעוד כתבה על אל-הורות, לא מבינה למה מנסים להגדיר אותך דווקא על ידי מה שלא עשית.

לא שאי פעם זה היה אחרת. הרבה לפני שמדינת ישראל מימנה טיפולי פוריות ועודדה ילודה מלאו את הבתים באזור הזה אלפי צלמיות פיריון כנעניות. כיום הן ממלאות את אוספי הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל – שדיים גדולים וגדושים, גופי קיבול לחלב ולילדים. אלילות קטנות להתפלל אליהן ולהתפלל עבורן. נשיות שהיא פולחן שהקדימה רק במעט את פולחן הנשיות.

לא היה קל להיות אישה במאה השביעית לפנה"ס. גם לא קל להיות אישה כיום. צלמיות הפריון יושבות ומחכות שיגיע תורן במרפאת הנשים בבית החולים בפתח תקווה, מתלבטות בשאלות של רצון אישי והסכמה, של מודלים של יופי ומודלים של כוח, תוהות איך להשפיע. תוהות אם אפשר לבקש הגדרה מחודשת, או הכי טוב – אם אפשר לבדוק ולו לרגע איך זה ירגיש להסתובב בעולם נטולות הגדרה.

אלה ליטביץ היא ארכיאולוגית של ההווה. באותה תשומת לב לפרטים, דאגה, סקרנות וחקרנות השמורה למי שחוקר את העבר, היא הופכת אבן אחרי אבן בסביבה המיידית והקרובה אליה. בודקת מה המשמעות הפיזית שלהם ומה המשמעות הלאומית שלהם. מה הן אומרות לנו כיחידים ומה הן אומרות לנו כעם. יהיו אלו אבני סימון שבילים או אבני סימון גבולות, קיר של בית, אבני בוץ שהיא יוצרת בעצמה או אבני גיר מסותתות מהן עשויה עבודת הקיר של דני קרוון בכנסת ישראל – האבנים אצל אלה ליטביץ הן אף פעם לא רק אבנים.

ב"אתמול" מתייחסת ליטביץ לתבליט הקיר האייקוני של דני קרוון "שאי שלום ירושלים". העבודה, המוצגת על הקיר הדרומי של הכנסת, ניצבת מאחורי הדוברים והנואמים, בפניה נחקקים חוקים ונחתמים הסכמים. מולה נחגגת הדמוקרטיה ומולה היא גם נחבטת. באמצעות מערך גיאומטרי של נופים ארצישראליים – ואדיות, גבעות, עמקים וכיפות, מצליח קרוון להנציח תמונת נוף מקומית העשויה אבן גיר, אור וצל. העבודה, משנת 1966, מנציחה גם רגע בזמן של האומה הצעירה והאופטימית עם חניכת משכן הכנסת הרשמי והתקוות התלויות בו.

תוך התייחסות ישירה לקומפוזיציה של קרוון, ליטביץ מחליפה את אבן הגיר ביציקת בזלת שחורה. הבזלת, שנוצרה מהתקררות של לבה, היא תולדה של כוחות גדולים הפועלים מתחת לפני הקרקע ומתפרצים לפני השטח, מבין הסדקים הנפערים בין הלוחות הטקטוניים. הבזלת על הקיר מושטרה ואורגנה מחדש – היא נגרסה, הותכה ונוצקה בתוך תבניות, אבל עדיין ניתן לראות בה את זכרו של החומר המבעבע.