על הרצפה ועל התקרה, בתוך הקירות ומאחוריהם, המיצבים הגדולים של ליהי תורג'מן חודרים במקביל לתוך שכבות של סיד, טיח, גאוגרפיה והסטוריה. דרך עבודה אינטנסיבית, חפירה בקירות, ערבוב חומרים והעברת שכבות צבע היא ממפה טריטוריות וחושפת שכבות של הסטוריה אישית והסטוריה ציבורית שפעמים רבות היו סמויות מן העין. בחיפוש המתמיד שלה אחרי מקור הדברים, מרכזם ונקודת הכובד שלהם היא מתעדת את הדעיכה המתמדת; העירונית, התרבותית והאנושית. 

ב"נונפיניטו" ליהי תורג'מן מציגה מיצב גדול שתופס את הרצפה ואת התקרה של הגלריה. במרכזו של “Dig as High as You Can”  ניצב מנחת מסוקים, שנוכחותו מרגיעה ומערערת בו זמנית. האות H שעומדת במרכזו כסימן ל Heilpad, יכולה להפוך גם H של Help או של Home. המבנה שלה, שני מוטותיה הארוכים, שנחצים באמצע על ידי קו אנכי נדמים לרגעים לקרני המזבח שאינן יכולות עוד להציל איש.  ליהי מזכירה גם את כוח הריחוף, את הספירלה העולה מלמעלה למטה ולהיפך, המוצעים על ידי צורות המעגל שחוזרים במנחת וברישומי הגרפיט והפחם המלווים אותו והמתעדים עיגולים וחורים נוספים שמקיפים אותנו. מתוך מחקר מתמיד שלה בכוחם של המסמנים – שלטי רחוב, סימנים של פעילות אנושית וסימני ציוויליזציה – ליהי תורג'מן עוסקת בכוח הצורני של האות הכלואה בעיגול, אבל גם בתנועה הסובבת והאינסופית של ההליקופטר עצמו.

נשיים אך כבדים במשקלם, קרובים לעוצמתם של החומרים, ובה בעת קונספטואליים לחלוטין, העבודות של יערה צח נוצרו במטרה לגרום לגוף שלנו להגיב, פיזית ונפשית. האמנית מרבה לדבר על עבודותיה כמחוללות חלל פרפורמטיבי, בינן לבין הצופה, אותו היא רואה כסוכן פעיל, שחקן, יותר מאשר משתתף פסיבי.

דרך ניכוס של חפצים נפוצים דוגמת שקי שינה (בבל, 2010), חגורות (ללא כותרת, 2016), קערות  וכיור נירוסטה  (Plan B, 2011), רוכסנים (Not a Morning Person, 2011) וסוגים שונים של בדים, האמנית לוקחת את מסורת הרדי מייד של דושאן למחוזות חדשים ומפתיעים, כשהיא מאפשרת לחומר לדבר לפני הכל.

בעוד שכל עבודותיה נראות במבט ראשון כפסלים, אובייקטים תלת ממדיים, מבט קרוב מגלה קשר חזק למדיום הציור. יסודותיו – צבע וקומפוזיציה – מופיעים בחומרים שהופכים לפלטה הצבעונית הייחודית שלה. במסגרת שיח זה, נראה הפרויקט המוצג ב"נונפיניטו", פואמה של "ציור בשדה המורחב",  כיוצא דופן, ומבטא עמדה- שמזכירה זיגזג יותר מאשר קו ישר- ממנה האמנית נהנית. בהתאם, גוף עבודות חדש זה, מביא את הרעיון של עבודות אמנות כמחוללות מרחב פרפורמטיבי, לרמה חדשה.

שוטים מעור משולבים עם קביים ותוספות מתכתיות שנוצרו במיוחד על ידי האמנית, הם אלמנטים המרכיבים מקבץ פסלים שחור לגמרי, שפתוח לפרשנויות מרובות: מצלליות אנתרופומורפיות לכלים רפואיים (או מיניים?); ממערך אובייקטים ש'נושלו' מהשימושיות שלהם – תוכל להישען עליהם אך הם לא יקנו לך יציבות – למשפחה של יצירות מופלאות. ביזאריים, ניצבים בין הרצפה לקיר, לא מספיק תלת ממדיים על מנת שיהיו פסלים ולא מספיק דו ממדיים כדי שיהיו ציורים, עבודות אלו (כולן "ללא כותרת, 2017) מייצגות פרק חדש בשיטת הפעולה של יערה צח, שיוצרת איזון ייחודי בין המוכר למאוים.

למרבית תושבי ג׳וליס, כפר דרוזי בצפון הארץ, יש שטיחים על רצפת ביתם. חפץ זה, יפה ופונקציונאלי, כה מוכר אך עם זאת גדוש במיתולוגיה, משמש את פאטמה שנאן ככלי עיקרי בחקירת נושאים כגון מגדר, פוליטיקה וייצוג. שנאן, שקיבלה הכשרה כציירת מסורתית, משתמשת בעבודותיה בשטיח כמוטיב על מנת לבודד רגעים שמשמשים כרמזים לנושאים של עצמאות, הגדרה וחרות  – המושגים רק באמצעות משמעת ומאמץ עצמיים. בציורים, כמו גם בעבודות הוידאו החדשות, היא בוחנת את הגבולות שלה ושל גופה דרך בחינת היחסים בין הגוף לשטיח כשטח בעל גבולות לכשעצמו.

מערכת החוקים הקשוחה על פיה נוצר כל ציור הכרחית להבנה עמוקה של יצירתה של שנאן במסורת הציור הקלאסי, אך גם בהקשר של יצירת דימויים ועמדות מטה-לינגוויסטיות. כל ציור מתחיל בצילום המבויים באופן קפדני על ידי האמנית, לאחר מכן היא מעבירה את התמונה בדקדקנות, מהפיקסלים של המצלמה הדיגיטלית לפיקסלים ״הציוריים״, אותם היא יוצרת בעזרת משיחות מכחול עבה ומרובע של צבעי שמן – ללא מדלל או טרפנטין – על בד. היא נעזרת בגריד משבצות, המוליך את העין והיד של האמן בתנועות רובוטיות ובה בעת מדיטטיביות. מתוך הנחות יסוד אלו, הדיוקן העצמי משחק תפקיד מרכזי, המחזיר אותנו להתחלה: אישה בג׳וליס, לא מנקה את השטיח – כמו שעושות רוב הנשים – אלא מציירת את השטיח, שהוא כבר בעצם ציור לכשעצמו; לא שומרת על מצבו הנקי של השטיח – על ידי הליכה מסביבו – אלא דורכת עליו, הולכת דרכו, פיזית ומטה-פיזית. בהמשך לדרך זו הוידאו החדש שיצרה שנאן ל״נונפיניטו״ מייצג זווית חדשה של יציאה.

דרך מיצבים צבעוניים ומתפתלים, וידאו, פיסול, ציור ושלל בדים, גילי אבישר יוצר עולמות מקבילים, טריטוריות של חופש שמשוחררות מכל סובלימציה. דמויות כמו הילד, הליצן, המטורף והאמן, שוכנות בעולמו של אבישר, אותו הוא תופר, רוקם ומטליא – לעיתים דרך רסיסים, לעיתים דרך חוויות משמעותיות – עד ליצירתה של מציאות כללית וחובקת. ניתן למצוא טפטופים מהטירוף היצירתי והגועש של אבישר בעבודתו עם הכוראוגרפית יסמין גודר, או במיצב הדגלים שעשה בגשר בקונסטנץ, ואפשר להגרר לתוך "ארץ לעולם לא" המופלאה שלו במיצבי רחבי היריעה ועבודות הוידאו המהפנטות. 

ל״נונפיניטו״ גילי אבישר מציע עמדה מסוג אחר. אבישר יצר עבודה כוללת המיועדת לסטודיו שלו, ה״טריטוריה החופשית״ של האמן פר אקסלנס. העבודה, שמונעת על ידי יצר המציצנות, סובבת סביב ארון, המשמש גם כמקור יציאתן של חלק מעבודות הבד בדרך להשתלטות על החלל כולו. מעל נהר הצבעים, עודף החומרים, הטקסטורות, התחפושות המוכנות-ללבישה-אבל-רק-על-ידי-האמן, מתנשא וידאו בו אבישר מגלם מעין אלטר אגו – או אולי את עצמו האמתי? – דמות שהופיעה בעבר בעבודות כגון ״מזוודה״, ״ורוד״ ו״Dyeing Black-Red-Blue״. בהמשך לעבודות אלו, העבודה ב״נונפיניטו״ ממשיכה רצון לחבר בין רעיון של חפצים קסומים  – מתיבת פנדורה למנורה של אלדין, מהתיק של מרי פופינס לדלתות של עליזה בארץ הפלאות – אל הגוף, בעיקר זה של האמן. בתוך התרחיש הסוריאליסטי, מלא בצבעים בוהקים, בחזרתיות אובססיבית, מגעיל ומושך בו זמנית, אנו שואלים: מה תפקיד הדמות הדרמטית, הג׳וקר, הבדרן הדו-פרצופי? הוא כאן כדי לשעשע אותנו או את עצמו בלבד? הוא מצחיק או מפחיד? שאלות שמחברות את המציאות המקבילה הנוצרת בעבודות לנושאים בועטים ורלבנטיים במציאות העכשווית בה אנו פועלים.

"Light from a Dead Star" הוא חלק מעיסוק מתמשך של דרור דאום בשנתיים האחרונות בסוגיות של סוף, ובעיקר בסיומה של תקופה וסופם של הדימויים הקולקטיביים שייצגו אותה.  דאום מתערב בדימויים מתוך מגזיני מוסיקה שליוו את התבגרותו,  מפרק אותם, חותך  ובונה מחדש, ותוך כדי כך בוחן את הפער בין מה שסימנו אותם דימויים ותופעות בחייו הפרטיים לבין ערעור מקומם במרחב התרבותי.

הפרויקט המוצג בשני חללים זהים – בסטודיו ובגלריה – הוא מבנה אלגורי של חשיפה כפולה: עבור מי שגדל בישראל בשנות השמונים המגזינים שהגיעו מחו"ל היוו דרך יחידה להיות בקשר עם מה שנעשה מחוץ לגבולות המקום, כמו גם להיות בקשר עם עצמך – הדימויים המוקדמים האלו, אבני היסוד של הזיכרון, מהווים את גרעין הטעם, הסגנון וההגדרה העצמית.

בתערוכה הופכת כפולה של אישה בשקיעה לסיפור בלהות, ועיני החתול שיועדו להיות פוסטר בחדר ילדים הופכות לנוכחות מטרידה בנייר המושחר. גם החפצים הופכים למסמנים מתמשכים – מכמיהת העבר לנעשה בחוץ בשולחן שהופך לטופוגרפיה הנשקפת ממטוס, ועד להכרה בהווה במוות פיזי חוצה גבולות במגרסת נייר ששואבת לתוכה דימוי של כוכב רוק.

מה קורה לאימג'ים ולאובייקטים שבנו את זהותנו כשהם מאבדים את התפקיד הסובייקטיבי שלהם, והרלבנטיות שלהם נותרת רק כזכרון? האם כשהקונטקסט ההיסטורי והסוציולוגי בהם הופיעו לראשונה משתנה הם מצטמצמים לרגעים נוסטלגיים? מה נשאר מהחוויה האישית כשהם הופכים למסמנים של הכלל – דוגמת אבל אוניברסלי על פטירה של אייקון?

"Light From a Dead Star" הוא מהלך רפלקסיבי לרגע בזמן, שאנחנו יכולים לראות רק אחרי שנגמר. האור של הכוכב המת מגיע אלינו מאוחר מדי, במעין התפקחות מרירה. העיסוק העכשווי בדימויים ובמגזין בתור קנה מידה לטעם מהדהד את הירידה מנכסיהם. בדומה לאופן בו ניתן להבחין באור של כוכב ממרחק של שנות אור רק אחרי שבפועל הוא כבר חדל.

העבודות של גבי קריכלי מבוססות על פיסול, אך שואלות אלמנטים מתחומים שונים: ממלאכה לנגרות, מאמנות חוץ לתרבות היפית. יתרה מזאת, כל עבודות האמנות, המיצבים והפרויקטים שלו תמיד טעונים במידה גבוהה של שובבות, ובו זמנית, באמצעות נושאים כמו גיאוגרפיה, היסטוריה ובמיוחד ארכיאולוגיה, הם מעוררים הרהורים ורעיונות פוליטיים. לחומרים כגון בטון ועץ תפקיד מכריע בעבודות של קריכלי, שנעות בין פסלים בגודל של מסמר או מטבע למיצבי ענק והתערבות במרחב, למשל בעבודה The Promise Trilogy שהוצבה בחניון בדרום תל אביב – קרוב לביתו של האמן וקרוב לאצטדיון העירוני – נהרסה במהלך מריבה בין אוהדי קבוצות כדורגל יריבות ולאחר מכן הוצבה מחדש בגינת מוזיאון חיפה לאמנות. 

באינטרפרטציה יצירתית לאמרה של לבואזיה  ״דבר לא נעלם, דבר לא נוצר, הכל משתנה״ יצירותיו החדשות תמיד מכילות בתוכן אלמנטים מעבודות קודמות, ולעיתים הצופה המסור והחד ישים לב  לאותו אלמנט המופיע שוב ושוב בכמה עבודות. ל״נונפיניטו״ קריכלי יצר עבודה סביב עבודה קודמת. לפני מספר שנים החל קריכלי לגלף דוגמאות ומוטיבים על עצים חיים, בעיר, בפארקים ובשמורות טבע, בין תל אביב לירושלים. אחד מעצים אלו עומד במתחם ארטפורט, שם היה לקריכלי סטודיו עוד לפני תכנית הרזידנסי, ומיועד לכריתה כחלק מתהליך פינוי המתחם. קריכלי מתמודד עם אובדן המקום של האמנות תלוית המקום שלו דרך בניית חדר סביב העץ המגולף. בחדר זה, אפשר לחוות את המשטח המגולף בבדידות מוחלטת, בנוכחות היחידה של מגדל השעון של הכנסייה הרוסית הסמוכה. נוכחות זו – המתאפשרת באמצעות חלון שהאמן תכנן באופן ספציפי לנוף הספציפי – מחברת בין האל לטבע דרך ידו של האמן.