בבסיס העבודה "רוז גולד" של האמנית שרה שווינר ניצב האייפון בצבע ורוד־זהב שהשיקה חברת אפל בשנת 2015 . עבור שווינר, מתפקד האייפון הזה כקמע של תשוקה לאובייקטים, אנשים, כוח וכסף. שווינר מתעניינת בהבניה החברתית של צבע ובאפקט הרגשי שהוא יוצר. תוך כדי שהוא מאמץ טון של סרט חינוכי (המופרע לעיתים על ידי קולה של האמנית עצמה), הסרט מצטט מתוך טקסטים של טוני מוריסון, לודוויג וינגנשטיין ולורן ברלאנט, כמו גם מאתר האינטרנט של חברת אפל. הוא כולל בתוכו צילומי סטודיו ותיעוד של אתרים היסטוריים בארה"ב – כולם מצולמים במסרטת 16 מ"מ – ויוצר מהם סרט־קולאז' שחוקר את יחסי האהבה והשנאה שאנחנו מקיימים עם אובייקטים צרכניים ואת ההיסטוריה המורכבת של הדימוי ביצירת יחסים אלו.

עבודתם של זוג היוצרים הישראלים הפועלים בבלגיה היא הזמנה לאירוע המשלב הקשבה למוזיקה והקרנת סרט בפילם. זהו ניסוי באלתור קולנועי ומוזיקלי שצולם באמצעות סלילי 16 מ"מ, חלקם פגי תוקף, ומתעד הופעה חיה של להקת "האחים רמירז" (אשר איתן אפרת הוא המתופף שלה). על פסקול ההופעה מופיעה שכבת סאונד נוספת שעובדה באמצעים דיגיטליים, באופן שמערער את היחס השגור בין הדימוי הנע  וקול. כתוביות המופיעות על המסך במהלך הסרט מצביעות על החומריות של הפילם ועל הדינמיקה המורכבת שהוא יוצר בין אור וחושך ובין טקסט ותמונה. סגנונם המוזיקלי של "האחים רמירז" כמו גם סגנון הצילום של העבודה מהתלים בנו – הם בו בזמן שייכים לעבר ועכשוויים מאוד.

העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם לזלו אומברייט (Laszlo Umbreit) שהקליט את ההופעה והוסיף לה מוזיקה אלקטרונית ומוקדשת לסבסטיאן קופל (Sébastien Koeppel), צלם מוערך ששיתף פעולה עם מיטב אמני הוידיאו האירופאיים. אפרת ופויגל ברוטמן משתמשים בעבודה בסלילי פילם שהיו שייכים לקופל אך הוא לא הספיק לעשות בהם שימוש לפני מותו.

עבודת הוידיאו של האמן הספרדי אדוארד דיקאם צולמה במצפה הכוכבים שנמצא על פסגת הר בפירנאים הצרפתיים. וולווה הוא שם המצפה, אך הוא גם השם שהעניק המתמטיקאי והאסטרונום יוהנס קפלר (Johannes Kepler) לכדור הארץ כפי שהוא נראה מהחלל בספר המדע הבדיוני הראשון בהיסטוריה, סומניום (Somnium), שיצא בתחילת המאה ה-17. מצפי כוכבים, כמו זה שמתעד דיקאם, חוקרים עבר מרוחק ומושהה, אך עושים זאת מבלי לתת את הדעת על המרחב הספציפי, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה ארכיטקטונית, שבו הם פועלים. סרטו של דיקאם מפנה את הראייה אל מצפה הכוכבים עצמו: הוא חוקר את מערכת היחסים שבין מדע, ארכיטקטורה והנוף בתוכו פועלים שני אלה. בחירתו של האמן שלא לצלם אנשים, אלא להתרכז בשפה המכנית שיוצר המבנה ובסביבה המקיפה אותו, מכוונת אותנו לחשוב על התפקיד של הדימוי ביצירת חללים – מדומיינים וממשיים.

עבודתו החדשה של ניר עברון המוצגת לראשונה בתערוכה זו מבוססת על חומרים נדירים מתוך ארכיון עמותת מורשת הלח"י. החומרים, שמעולם לא נחשפו לציבור, כוללים תיעוד של פעילויות צבאיות שקיימו חברי הלח"י בטרם קום המדינה לצד אימונים ושחזורים של פעולות שונות שערכו לוחמי המחתרת עבור המצלמה. תוך כדי הצפייה, חושף בפנינו עברון פרטים על המחקר ההיסטורי שערך ומשתף אותנו במחשבות ובהרהורים שעלו בו במהלך העבודה. עברון תוהה על הקשר ההיסטורי שבין צילום ומלחמה, שימור והרס, התפקיד שהיה אמור למלא תיעוד זה עבור אנשי הלח"י, והמשמעות של חשיפת חומרים היסטוריים אלו כיום.

סרטה של האמנית הבריטית-ארגנטינאית ג'סיקה שרה רינלנד שואב השראה מסרטיה של מארי פילד (Mary Field), חלוצת סרטי הטבע הבריטית שפעלה במחצית הראשונה של המאה ה-20. באמצעות מצלמת 16 מ"מ רינלנד מתעדת את עולם החי העשיר בחבל איברה (Iberá) בארגנטינה, אזור הביצות השני בגודלו בעולם. כמו בסרטיה האחרים, רינלנד משלבת בין מציאות ובדיון: בין אגדות-עם העוסקות במרחב אותו היא מתעדת לבין עובדות מדעיות, ובין שפה פואטית לטון דיבור חינוכי. המחווה לסרטי טבע מוקדמים מאפשרת לרינלנד לתהות על תפקיד הקולנוע בשינויים ההיסטוריים שחלו בייצור ובהפצה של ידע.