מד אמני רקמה תיעודית, אביב קרוגלמסקי (ספרד/ישראל) ווחידה רמיוצ'יק (סרביה), רוקמים כאקט של תיעוד בזמן אמת. הם שוהים תקופות ארוכות במקום מסוים, מדברים עם תושבים ועוברי אורח ויוצרים רקמה המבוססת על סיפוריהם ותגובותיהם, לצד פרשנותם כאמנים. לעתים הם מבקשים מהמשתתפים לצייר או לכתוב להם אלמנטים שהיו רוצים לצרף למעשה הטלאים ההולך ונרקם. בשביל "המסתננים" הם רקמו במשך חודש באזור גינת לוינסקי – מקום שהפך לסמל למבקשי המקלט מאפריקה.

הרקמה במרחב ציבורי לאורך זמן, באופן שיוצר שגרה, מייצרת מרחב הטרוטופי להתבוננות על דינמיקות חברתיות, שבו המציאות היומיומית מועצמת ומוקצנת דרך הפרטים המרכיבים אותה. כמו שצלם העומד מאחורי מצלמה משפיע על המציאות שהוא מתעד, נוכחותם של האמנים במרחב איננה מבט אנתרופולוגי מנותק, אלא נוכחות שמזמינה השתתפות והתערבות ומפעפעת אל היחסים האנושיים באותו מרחב.

הסרט עוקב אחר הפרויקט "אנא אהבו את אוסטריה" של האמן ובמאי התיאטרון המנוח כריסטוף שלינגנזיף, שפואט היה שותף לו. שליגנזיף הציב בכיכר האופרה בוינה מכולה, ובתוכה 12 מבקשי מקלט ממדינות שונות. המכולה עמדה בכיכר במשך שבוע, והקהל התבקש להצביע מדי יום כדי להחליט את מי ממבקשי המקלט יש לגרש מאוסטריה.

העבודה והסרט המתעד אותה משקפים בצורה צינית את התדמית של הפאשיזם במאה העשרים ואחת – אינטראקטיבית, משעשעת וסנסציונית – וחושפת את הממד המפחיד והאפל הרובץ תחת המעטה הנוצץ. שלינגנזיף ופואט תיארו את העבודה כסוג של טרור אמנותי- התערבות שניכסה והקצינה את האמצעים והמאפיינים שעליהם ביקשה למחות, על מנת לשקף למציאות את עצמה.

במסגרת הפרויקט, שיצר לנדאו בהשתתפות מבקשי מקלט מדרפור בדרום תל אביב, הוא אסף את סיפוריהם ועדויותיהם על המסע לישראל והחיים בה. כחלק מפרויקט ארוך-טווח עם מהגרים ופליטים במקומות שונים בעולם, הוא בוחן את גבולותיה של הפעולה התיעודית-פרפורמטיבית בהקשר של עדות. לנדאו משתמש בקונבנציות של תיעוד אך שובר אותן באופן ההצגה. החיבור שנוצר בין מספר העדות למי שמקשיב לה דרך התיעוד של שניהם מאתגר את המרחק הרגיל בין הצופה ליצירת האמנות. העבודה משקפת את החוויה של עקירה גיאוגרפית ותרבותית ואת השלכותיה על תפיסות של שפה, גוף ומקום.

משתתפים: גומר בקר טה- דין, אדם מוחמד, אדם קאמיס, אדם קלר, עבדול חמוד יוסף