הקמתה של מדינת ישראל מביאה איתה שינוי מהותי בעיר חיפה. עם סיומה של המלחמה משתנה איזון התושבים בעיר, וחיפה נשארת ללא מרביתה של האוכלוסייה הפלסטינית. עיריית חיפה בראשותו של אבא חושי מקבלת את ההחלטה על הקמת מבצע צבאי להריסת העיר העתיקה. זהו רגע מכונן בהיסטוריה של העיר. מבצע צבאי זה המכונה ׳מבצע שקמונה׳, מבקש לישר קו ולשנות את ההיסטוריה הענפה המגולמת בזיכרון העירוני. בשונה ממרחב עירוני הנבנה לאיטו, שכבה על גבי שכבה, לאורך התקופות והשלטונות, ומשמר תנועה טבעית של המרחב, פעולה זאת היא נקודת פתיחה לצעד מכוון שישוב וינקוט השלטון גם בערים אחרות. בשימוש הנוף מייצרת המדינה נרטיב חדש.

זה יותר מעשור שהעיר חיפה הפכה לביתה של שירן יצהרי, ונדמה שכבר מההתחלה מצאה את עיר הולדתה מבלי שנולדה בה. העיר אליה הגיעה בעקבות לימודים הפכה במהרה להיות מושא תשוקתה ועבודותיה. החל מימיה הראשונים ועד היום היא משוטטת ברחובות העיר התחתית ומצלמת. מתעדת את ההיסטוריה, הארכיאולוגיה ותנועת הרחובות המשתנה. אך התצלומים הרבים אינם מכילים נופים וקשה יהיה לזהות היכן צולמו. העיניים של יצהרי נמשכות אל הפרטים. דרך מלאכת הצילום היא דוגמת בזום־אין פרט מתוך ציור רחב; פה חצי קשת שבורה, למעלה פרח אבן מסותת, מבעד לחריץ לאתר בנייה היא מצלמת שלוש מדרגות המובילות לקיר חסום.

אותם קטעי סיפורים הנאספים על ידי יצהרי מקירות ושרידי מבנים נטושים, יכלו להחזיק בתוכם שרשרת של שייכות וזהות, ולהוביל לשורשיה של עיר שקיימים בה שרידים של אוכלוסיות מתקופות קדומות. אך מן הדימויים של יצהרי, כמו מן המבנים, נעדרים האנשים ואיתם הולכים לאיבוד הסיפורים. הניתוק מהשיוך למקום ולרצף האירועים, כמו מזכך מחדש את הסמלים לכדי צורות יסוד, לכדי קו שלא ברור מה יהיה הקו הבא שיבוא אחריו. אותם אובייקטים דוממים ואנונימיים שננטשו מבלי שיזכו לעדנת שימור, לזיכרון עירוני, מועברים על ידה לדף חדש ומחפשים שייכות. בסטודיו היא פורשת את ארכיון הדימויים, ומניחה אותם זה לצד זה, דימוי אחד מטפס על האחר, היא מרכיבה אותם מחדש לכדי מבנה היפותטי, לתמונה הרחבה כפי שהיא רואה אותה.

טכניקת הציאנוטייפ השבה בעבודותיה של יצהרי, מייצרת חיבור בין המצלמה העוזרת לה לתעד את המציאות, לבין טכניקת ההדפס המאפשרת לה ליצור עולמות בדיוניים ואוטופיים. טכניקה הציאנוטייפ המכונה ”בלו פרינט” מפותחת בסוף המאה ה־19, ומאפשרת יצירת עותקים רבים בקלות ובזול על ידי שימוש בנייר לבן, חומר אמולסיה ואור השמש. במהרה היא תאומץ על ידי אדריכלים ברחבי העולם שישתמשו בה ליצירת שרטוטים עבור מבנים עתידים.

בסקרנות מתמשכת שבה יצהרי בעבודותיה שוב ושוב למפגש עם נופים, בחיפוש אחר סיפורים, שייכות ובית. אדריכל הנוף ג׳יימס קורנר הציע שנוף אינו תמים ואינו רק בחירה אסתטית, אלא הוא תהליך גדול הנוצר לצורך הבניית מבט ודרך חשיבה. מזמן הבינה יצהרי שגם אם היינו רוצים לחוות את הנוף כמרחב שקט וניטרלי, כתוצר טבעי של הטבע, האדם והזמן, לא נוכל להתעלם מכך שהנוף הוא כלי להבניית אידאולוגיה על ידי גורמי השפעה גדולים ממנו.

יצהרי פוגשת במרחבים אלו יום יום, היא צועדת לצד זיכרונות שכוחות חיצוניים ביקשו שתשכח, לצד היסטוריה שביקשה להיכתב מחדש. מאגר הידע שביקשה לאחוז, מבקש שוב ושוב שתשמוט אותו. הכדים אותם היא נוהגת לפסל בסטודיו, כחלק ממסורת של מפגש האדם עם החימר, אותם כדים הנוכחים לאורך כל שכבות ההיסטוריה, אשר מכילים בתוכם שאריות וזיכרונות, יהיו הראשונים להרפות. כעבודת ארכאולוגים הפוגשים כד ללא כיתוב או ציור, ונאלצים לוותר מבלי שיתארכו או ישייכו אותו לתקופה, כך הם משוטחים ומופשטים על ידי יצהרי משימושם. באין רצף, בשל מחיקת העבר, הופקע התפקיד המיועד לכדים, והם אינם עוד מְכל לאיסוף מידע. יצהרי הופכת את הפנים לחוץ, חושפת ומפרקת את הידע שביקשו לשמור.

משם תהיה הדרך חזרה לבסיס קלה. עבורי יצהרי, בת לקבלן בניין, שקי חול הם נוף ילדות. השקים הזולים והחול מגלמים נקודת זמן ייחודית, הבטחה לעתיד טוב יותר, של מה שיהיה יום אחד בית. אבל עד שיתרוממו להיות הבסיס של פאר האדריכלות, הם אינם אלא אובייקטים דוממים המסמלים שינוי שיכול לקום. מחכים לרגע הקריאה, לבשר את הפוטנציאל הגלום בהם ליצירת סיפור חדש. עם מרווח הזמן והחלל הזה, רגע לפני שמושש וקיבל צורה, והידיעה הברורה שההיסטוריה אינה עובדה, עובדת יצהרי. בשונה מאתר ארכאולוגי בו כל שכבת חול חדשה מתוארכת בסבלנות ורגישות לפי זמן ותקופה, החול הלא מסונן, שלרוב נגנב מהים, מועבר ממקום למקום ללא היסטוריה. כך — בלי זהות, בלי שיוך לעבר ובלי שנטען עדיין מחדש בעתיד, אוגרת יצהרי את החול בשכבות בתוך שקים חדשים. היא עורמת אותם אחד על גבי השני ויוצרת מבנה, קיר, חומה. פועלת מתוך תקווה להבין האם הבסיס יציב מספיק כדי לתמוך, האם ייתן לה עוגן וביטחון כשתצטרך.

אבל יצהרי לא נסמכת רק על החיפוש אחר יציבות. נקודת מבט אחרת תגלה לנו שלצד עתיד לא קיים, היא מביטה גם אל העבר שנמחק. בקפדנות היא בוררת את הליבה של הדימויים הרבים שאספה מגבי חורבות נטושות ברחובות, ממלאת אותם בצבעים שמעולם לא היו קיימים ורוקמת אותם בעדינות מחדש על גבי השקים. אבנים שסותתו באבן על יד הסתת, כיפוף הברזל באש ליצירת מעקה של הרתך, כל אלו הופכים לדימויים משוטחים, זיכרונות לעבודת כפיים, לאמנות נכחדת, לאנשים שגם הם ראו בעבר בביתם את מבצרם וגילו שהוא אינו.

עבור יצהרי נראה שהחורבה, במצב הזמני שלה, פה להישאר. היא לא יכולה לספר את הסיפור המדויק של האדם שלן בה, אבל היא יכולה לספר שהיה פה. לא רק הנוכחות של הבית נחוצה עבורה, גם ההיעדר מוכרח להיות נוכח. היא קושרת בין האתמול ליום שיבוא, נצמדת לקירות מתוך ידיעה שיש לשמר ולספר. ויחד עם זאת מערבבת מים וחול, יוצקת ובוראת מחדש את המחר.