הסיפורים שאנחנו מספרים

עבודתה של תמר לצמן מחברת בין ההיסטוריה המסופרת של שני בתי קולנוע שפעלו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. האחד, "קולנוע שלהבת" בשכונת כפר שלם בתל אביב, שהפך מאז לסופרמרקט (וכיום מיועד להריסה), והשני קולנוע קמאו (cameo) בעיירה בצפון מדינת ניו יורק. לצמן שוזרת סיפורים ממשיים ובדויים שאספה מקרב האנשים שביקרו בבתי קולנוע אלו והכירו את האנשים מאחוריהם, ומציבה אותם אל מול תיעוד מ"מוזיאון העיירה האמריקנית" – מרכז מבקרים המציע הצצה נוסטלגית אל אותה התקופה. כך הופך הקולנוע עצמו, הן כמרחב ממשי והן כמרחב מדומיין, לשריד היסטורי של חוויית ההתכנסות הקהילתית והצפייה המשותפת.

סרטה של האמנית הבריטית-ארגנטינאית ג'סיקה שרה רינלנד שואב השראה מסרטיה של מארי פילד (Mary Field), חלוצת סרטי הטבע הבריטית שפעלה במחצית הראשונה של המאה ה-20. באמצעות מצלמת 16 מ"מ רינלנד מתעדת את עולם החי העשיר בחבל איברה (Iberá) בארגנטינה, אזור הביצות השני בגודלו בעולם. כמו בסרטיה האחרים, רינלנד משלבת בין מציאות ובדיון: בין אגדות-עם העוסקות במרחב אותו היא מתעדת לבין עובדות מדעיות, ובין שפה פואטית לטון דיבור חינוכי. המחווה לסרטי טבע מוקדמים מאפשרת לרינלנד לתהות על תפקיד הקולנוע בשינויים ההיסטוריים שחלו בייצור ובהפצה של ידע. בין השאר, הציג הסרט בפסטיבל הקולנוע של אדינבורו.

סרטו של הקולנוען מקסים ז'אן בפטיסט חוזר אל תיעוד קרנבל של הקהילה הגנאית בצרפת, אשר נועד לחגוג את השתתפותו של אביו של הבמאי כניצב בסרט מסחרי מ-1990. באמצעות בחינה מחודשת של החומרים, ז'אן בפטיסט בוחן את שרידי המורשת הקולוניאלית בתרבות המערבית, אשר תמיד מתווכחת באמצעות סטריאוטיפים לא-מודעים. הסרט, שהקרנת הבכורה שלו נערכה לפני חודשים ספורים בברלינלה, מתמקד בתנועות הגוף ובמחוות הקטנות של המשתתפים כדי להציע כי להתנגדות לדיכוי יש מקצב משלה.

במהלך שנות הדיקטטורה בברזיל, האמן מנפרדו דה סוזנטו (Manfredo de Souzanetto) יצר את הסטיקר "הביטו בהרים מקרוב!" במחאה כנגד הרס הטבע באמצעות פעולות הכרייה במחוז מינס-גראס (Minas Gerais)  בדרום מערב המדינה. האמנית הפורטוגזית אנה ואז (Ana Vaz) משתמשת במסר המקודד הזה שהעביר האמן לתושבי האזור על מנת להפנות את המצלמה שלה קרוב ככל הניתן אל ההרים. אבל ההרים בהם היא מתבוננת אינם רק ההרים החלולים ורדופי הרוחות בברזיל – הרים שתושביהם המקוריים נאצלו להימלט מהם מחשש למפולות – אלא גם לגבעות שבאזור כרייה רחוק משם, בצפון-מערב צרפת. כמו מקבילו הברזילאי, גם אזור צפון קלה (Nord-Pas-de-Calais) איכלס מכרות לאורח מאות שנים. אך בניגוד לו, עבודות הכרייה שם נפסקו והאזור עבר שיקום. באופן מפתיע, הזמן שעבר גרם לאדמה המזוהמת והפצועה להפוך לעשירה ומגוונת, באופן שלא מאפשר להפריד בין טבע ותרבות, פעולה אנושית ופעולה ביולוגית.