2023, טכניקה מעורבת והדפסות לייזר מצופות פלסטיק ותפורות.

הצילום של ינון אביאור מְְעַַוות ומשנה את הדימויים שהוא לוכד: הוא חותך את התצלומים, גוזר, תופר ומצפה אותם בשכבת למינציה ליצירת עבודת אמנות מורכבת, בדויה ומאולתרת, קווירית בטבעה ובפרשנויותיה גם יחד. בעמידת דום: מלכות הריקודים דנמרק צילם אביאור מאות דימויים של רוכבי אופניים בעת בלימה רגעית, שולחים רגל אחת מטה בניסיון לייצב את עצמם על קצה המדרכה. אביאור מצלם מנקודת מבט נמוכה, מגובה הקרקע, מעמדה המצויה מאחורי הרוכבים, ומתמקד ברגע המתח שבו מבקשת רוכבת למצוא לה נקודת אחיזה יציבה בקרקע, ובד בבד כבר מתכוננת לעזיבה, ערוכה לזנק ולהמשיך בדרך — משל לאי־הוודאות שביסוד חוויית ההגירה. הדימויים התפורים זה לזה מייצרים אסתטיקה המעלה על הדעת שמיכת טלאים, במיצב אימרסיבי שאינו מבקש להיות מוכל בקיר אחד, אלא דווקא ״להתפשט“ — על מכלול הקונוטציות שמעורר מושג זה, הנקשרות לוויראליות ולהיסטוריה הקווירית. אביאור מחבר בין חוויית ההגירה לבין האסתטיקה הקווירית, ומצביע על השניוּתּ המלווה עזיבה ועל המאמצים הנדרשים כדי לשוב ולאחות את עצמך לאחר אירוע טראומטי.

העבודה הופקה בסיוע משרד התרבות הדני.

2023, אנימציה מצוירת ביד, ספסל עץ, עבודת סאונד.

פאינה גאורגייש פייגין ונגה אור ים, ממייסדות קולקטיב בּּוּשּה מקדם אמנות קווירית־פמיניסטית, מרבות לשתף פעולה וליצור יחד פעולות התערבות השואבות השראה מאתרים ספציפיים, תוך שהן מצביעות על אנומליות היסטוריות באמצעות מדיום האנימציה. העבודה עמק השלום נולדה מתוך מחקר מעמיק על מרחב זה — שמורת טבע מקומית באזור מגידו, העומדת במרכזו של מאבק מוניציפלי מתמשך ובלתי מתפשר, והאתר המשוער של מלחמת גוג ומגוג — ראשיתה המדומיינת של אחרית הימים. פייגין ואור ים יוצרות אנימציה מצוירת ביד מדימויים שמקורם במחקר ארכיוני; שכבות צבע, המונחות על גבי חומרים מצויים, ומהדהדות את מהלכה של חפירה ארכאולוגית. הצופים מוזמנים לצפות באנימציה המוקרנת מספסל עץ שנבנה במיוחד עבור הגלריה, מושב המתייחס לטבעו הארעי והשברירי של עמק השלום. העבודה מגלמת עיסוק אקו־פמיניסטי בעבר, בהווה ובעתיד של האתר: היא מתמקדת ביחסים שבין בעלות על אדמה לבין הרס הטבע ובוחנת כיצד פנטזיות משיחיות תורמות ליצירת יחסים מורכבים אלה. בהמשך לעיסוקן בפרשנויות מחודשות, העבודה עמק השלום חוקרת, מאתגרת וממוססת מושגים של סמכות ושל בעלות לטובת הצגת נקודות המבט המרובות והסותרות בחללים שאנו חולקים.

אפקטים חזותיים: חנן אופנר
מוסיקה מקורית: עודד גייצהאלס
עריכת וידיאו: שיר ניומן
קול: עינת ארונשטיין

2023, דמויות קרמיות והעברות צילומיות.

הצלמת דנה וינגרט עוסקת במתח שבין הצגת העצמי לבין מושג האמת. עבודתה מציגה לעתים קרובות דימויים של דוגמניות אופנה, בני משפחה ודיוקנאות עצמיים, המטופלים ליצירת שושלות נשיות, ארכיוניות מומצאות ומתעתעות בעת ובעונה אחת. בפולחן אם היא ממזגת ניסיונות צילומיים עם המדיום הקרמי: באמצעות העברות צילומיות היא מטביעה בכלים קרמיים, שעיצובם שאוב מצורות מיתיות טבעיות של ארכיטקטורות פרה־היסטוריות, ארכיון דימויים אישי של הנשים במשפחתה הטורקית טרם הגירתן לישראל לצד תמונות סלפי ערוכות ותצלומי זוהר מגזיניים. הרפרודוקציות המגורענות מייצרות האחדה בין הדימויים השונים, והם מופיעים כמקבץ לכיד של צורות וכמבנה מוכר מזדמן. הדימויים, המטושטשים כשלעצמם, נוטלים חלק במהלך של טשטוש היסטורי, הקורא תיגר על קדושת המשפחתיות המסורתית באמצעות אימוץ אסתטיקה ואתיקה קווירית־פמיניסטית, המערערת את עליונות הביולוגי.

2023, גבס, נורות.

2023, לוחות פח גלי (איסכורית), עץ, 250X400 ס"מ.

עבודותיו תלויות־המקום של אמן המולטימדיה עודד יונס, ששתיים מהן מוצגות בתערוכה הנוכחית, מגיבות לסביבתו המיידית על ידי בניית סביבות סוריאליסטיות, העוסקות במיתוס ובפנטזיה. העבודה אל האינסוף (ומעבר לו) חוסמת את הכניסה לגלריה, שוברת את הקו הישר, שאנו כה מורגלים אליו במבואות כניסה למבנים, ותובעת מן הצופה לפסוע במסדרון צר על מנת להיכנס לגלריה. קירות הפח המגולוון (איסכוּרּית), מראה שגרתי באתרי בנייה, מסמנים עבודה בתהליך אינסופי והופכים את המעטפת לעבודה עצמה. ב־ Moonwalk מגיב יונס לליקוי אדריכלי שנוצר במהלך השנים בבניין ארטפורט — גרם מדרגות שאינו מוביל לשום מקום, החבוי בגומחה עלומה בגלריה. הוא בונה קיר ופוער בו דלת מעבר וחיתוך בצורת ירח, החושפים מתוכם זרקורי אור בוהקים. הדלת, החסומה במוטות, מאפשרת לצופה להתבונן פנימה, אך אינה מאפשרת מעבר — שהוא כשלעצמו חסר תוחלת, משום שגרם המדרגות מוביל למבוי סתום. האסתטיקה האבסורדית של יונס מושפעת מגישה קווירית, המייצרת חיץ בין הצופה לבין שומקום, קוראת תיגר על היגיון התנועה ומסבה תשומת לב לעודפוּתּ של ערכי היצרנות והיעילות הקפיטליסטיים בחיי היומיום שלנו. במבוי חסר המוצא שלה, Moonwalk (הליכת ירח) מגלמת יופי מלאכותי בלתי נגיש ומזמינה את הצופה ללכת שולל או ללכת לאיבוד.

הפרוייקט הופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ת״א (ע״ר).

23 – 2022 רקמה, מידות משתנות.

שיר כהן יוצרת שטיחים ארוגים בנול, המתפקדים כקריאות קוויריות של אגדות עם היסטוריות ותרבותיות. העבודה היהודי המנותח — סדרה של וינייטות (vignettes), פיסות רקמה נרטיביות בגדלים שונים — שואבת השראה מנובלה סאטירית בשם זה מ־ 1893 מאת אוסקר פאניצה (Panizza). הסיפור עוקב אחר איציק פאיטל שטרן, סטודנט יהודי לרפואה, העושה מאמצים בלתי נלאים לשנות את הליכותיו, את גינוניו ואת חזותו היהודית מתוך כמיהה להתערות ולהתקבל כחבר מן המניין בחברה הגרמנית. ככל שמתקדם הסיפור עובר שטרן סדרה של ניתוחים פלסטיים וטיפולים פסיכולוגיים: הוא משנה את קולו, את אופן דיבורו, את עורו ואפילו מחליף את דמו. כשהוא נמצא לבסוף ראוי לשאת אישה גרמנייה ממוצא ארי, הוא קורס, וגופו מתפרק לחתיכות. בחירתה של כהן בחומר גמיש ובצבעים בלתי צפויים ליצירות הארוגות מותחת חוט מקשר בין פריט אמנות אנטישמי זה לבין השיח האלים, המשמש ביחס לגוף הטרנסג’נדרי כיום. כהן אינה מנסה לבקר את סיפורו של פאניצה, אלא מפרשת את היצירה מחדש מבעד לעדשה טרנסית ומתמקדת באתר הטרנספורמציה האולטימטיבי — הניתוח הפיזי. העבודה היהודי המנותח מציעה פרספקטיבה קווירית להיסטוריה הסבוכה של הגבריות היהודית ולמופעיה העכשוויים. היא מתמקדת בתחושות הפיצול, חוסר ההתאמה וההזרה, המרבות להופיע כמוטיבים מרכזיים בסיפורי טרנספורמציה והתקבלות.

תרגום לעברית, היהודי המנותח: ערן הורוביץ.

2023, תבנית אפוקסי, מתקן אופניים מפלדה, מיצב וידיאו, 138X24X84 ס"מ.

רגב עמרני חוקר את היחסים בין אידיאולוגיות של גבריוּתּ, קניין והמרחב הציבורי באמצעות מיצב פיסולי. מתקן אופניים בצורת פרסה או קשת — פיסה גנובה של רכוש ציבורי — מטופל כך שייראה כאילו נתלש בכוח מן האדמה, צף באופן מתמיה, מורם קלות מעל פני הקרקע. מאחוריו תלוי במצב אנכי מסך טלוויזיה, שבמרכזו דימוי של מכשיר טלפון נייד. על צג הטלפון נראה לוגו הרכבת התחתית של ברלין (ה־U–bahn) בדמות האות U, עולה בלהבות, בוער בלופ אינסופי. העבודה משתמשת הן בצורת האות האנגלית, המופיעה בשני האובייקטים במנחים הופכיים, והן במצלול שמה של האות, כשהיא קורצת לצופה בפנייה את.ה(you). הוא תולה את הטלפון השרוף באוויר, טובל אותו בשרף וממקמו בתוך שלט רחוב ריק המציג את הפריט התקול כאות אזהרה. עמרני מצביע על המתח בין הציבורי לפרטי, בין חפץ ששינה את ייעודו לבין חפץ בלתי מתפקד, באמצעות האיכות הדיכוטומית של האובייקטים המשמשים אותו.

2023, סיבים אופטיים, חיישני אור, חיישני קול, 180X100X100 ס"מ.

אמנית התחרה לילה קלינגר משלבת חומרים טכנולוגיים חדישים, במקרה זה סיבים אופטיים, בטכניקות תחרה מסורתיות, וכך מותחת את גבולות המדיום. קלינגר מתמקדת בשורש האטימולוגי של המילה ״תחרה“, ח.ו.ר., ומגדירה מחדש צורת אמנות זו, כשהיא מציבה את ההיעדר — את החור — כחומר בסיסי ומהותי. העבודה חלל מזמינה צופה אחד בכל פעם להיכנס אל תוך חלל השרוי באפלה מוחלטת. שם מקביל את פניו פרח תחרה גדול־ממדים התלוי באוויר. התפרחת הרקומה עשויה מסיבים אופטיים, הנדלקים וכבים חליפות במקצבים מתוכנתים מראש. בהידלקם הם מפעילים חיישני קול, המגיבים לחשיפה לאור ומייצרים מוסיקה אימרסיבית, העוטפת את הצופה מכל עבר. הצופה, הסגורה בחלל ועטופה בתוך הפרח, מוזמנת לגעת ולמשש, ובכך לטשטש את הגבולות בין סובייקט לאובייקט ולשזור אותם יחדיו בנימה קווירית. הוראתה הכפולה של המילה ״חלל“ — המציינת הן מרחב או מקום ריק והן הרוג, ובעיקר חייל הרוג מלחמה — מזמינה קריאה דו־משמעית, האורגת יחדיו אסוציאציה נשית של פריחה ותפישה גברית־מיליטריסטית של מרחביוּתּ ושל נוכחות.

סאונד: סער רוז.