ממציא הקליידסקופ דיויד ברוסטר אמר שלמרות שלמכשיר שבנה יש יכולות ליצור צורות יפהפיות מכל אובייקט, מכוער וחסר צורה ככל שיהיה, קיים פער בין הקומבינציות הוויזואליות המתגלות מצפיה בצורות וצבעים מסוימים לעומת אחרים. את גדולתו של המכשיר ניתן להפנים רק בבחירה מוקפדת ומדויקת של אובייקטים לצפייה דרכו. 

שי-לי הורודי בוחרת עבור הצופה את האובייקט המינימלי – האובייקט שמשמש לראייה עצמה: העין. דרך משחק של אור ועדשות מתגלה האישון – האמצעי איתו אנו רואים הופך למושא התבוננות. אם המבט של האחר הוא שממקם אותנו בעולם, להיכן נלקח בהביטנו אל תוך מבטנו? ואם המרחק שלנו מהאחר מתבטל כשיש בינינו מבט, מה יקרה כשיתבטל המרחק שלנו מעצמנו? 

הצעצועים האופטיים של הורודי מורכבים מהאמצעים הפשוטים ביותר. כך גם האמצעים המשמשים אותה בעבודת הוידאו – פנס ומספר עדשות. ההיקסמות שלה ילדית במהותה. הרושם העז של עושר הצורות והצירופים מתעצם ביחס הפוך לעניותם של האמצעים. "תראו!" היא קוראת, שוב ושוב כדרכו של הילד שקטן מלהכיל את הפלא ומבקש עיניים נוספות לעזרתו.  

אנחנו רגילים להתבונן על העולם ולדעת מה עומד לקרות בו. המבט שלנו חכם ועייף – חפץ אם ייזרק לכיווננו יפתיע אותנו רק אם יישאר תלוי באוויר. אבל הורודי מתבוננת על העולם מזווית אחרת – זו של הילד שיתפעל דווקא מכך שהחפץ ייפול לרצפה, שיתרגש מעצם קיומה של חוקיות בעולם הזה. שנהנה לגלות מחדש לאן נשברות קרני האור, על מה מתבוננת העין שלנו, מי מתבונן בה.  

האגדה האורבנית מספרת שבתקופה בה נבנה גשר הזהב בסן פרנסיסקו השתמשה המאפיה המקומית בבטון הרך שבבסיסו כמקום נוח להשליך אליו גופות. מה שאמור היה להיות גוש בטון חזק הפך למעין גבינה שוויצרית שכולה חורים חלולים. קברים ריקים מתוכן, עוד אחת מהדרכים היצירתיות בה אנחנו מנסים להפטר מהנפטרים. 

בני האדם תמיד קברו את מתיהם. בין אם מדובר על קברים שמטרתם לשמור על גוף המת ולדאוג לו, ובין אם מטרתם להרחיקו מאיתנו על מנת שאנחנו, החיים, לא נפגע ממנו, הנטייה האנושית מאז ומעולם היתה לעטוף ולהרחיק, לכסות ולאטום. בפסלים החדשים שלה שחר יהלום עוטפת ומכסה פסלים של אחרים, יוצרת מעין קברים חלולים של אובייקטים שכבר אינם שם. פסלים של חיות – תנשמת, עורב ואיילה – שכל שנשאר מהם הוא הד קהה; זוגות רגליים שקובעו לרצפה ונקברו תחת מסה של חומר. בדיקה מתמשכת של יחסי הכוחות והאפשרות של אובייקט דומם לייצג גוף מת. 

הקבר הוא שיריון מגן, העיטוף והכיסוי הם גם מקור לנחמה – אנחנו עוטפים תינוקות בבד חיתול כדי להעניק להם תחושת הגנה, קושרים בחליפות ייעודיות אנשים שסובלים מעודף גירוי חושי ומבעיות רגשיות כדי להרגיעם, מניחים שמיכה כבדה כדי להעניק להם תחושה של חיבוק ולשפר את שנתם.  

כמו בתים שהתכסו בשלג, או עצים שנעטפו בשקים להגן עליהם מפני הקור, הגופים הקרמיים המוצגים בתערוכה נותרים דימוי מופשט ומעוגל של האובייקט הקבור תחתם. אנחנו מקבלים רק את הכיסוי, רק את קווי המתאר לאחר שהתרוקנו מהגוף ששירטט אותם ונותרו חלולים. 

בחלל גדול וחשוך ניצבת הקרנת ענק של תמונת נוף. בין הערבות הבוכיות למדבריות, בין צמחיית השדה לקירות המבנים צצות דמויות. בפועל מטווח האימון שבבסיס האימונים שבטה מזכיר חלל תצוגה מוזיאלי או אולם הקרנה מתקדם. החיילים המתאמנים, שכובים על הקרקע ממול וצריכים לזהות, ממש כמו בסרט, מי הטובים ומי הרעים. במי צריך לירות, מי אמור להמשיך ולהוליך את הצאן למרעה. 

אמיר יציב מתבונן בסימולציית האימונים כעל תמונה פסטורלית. העלים נעים ברוח, גשם מתחיל לטפטף. הוא מתבונן ב"ניצבים" שנוכחים לכל אורך הסרט. אלו הדמויות הפחות חשובות, הפחות מושקעות. בעולם המשחקים, ממנו מגיעות האנימציות האלו הן קרויות דמויות ללא שחקן, NPC – Non Player Character. הדמויות שלא קיבלו תפקיד ראשי, שממתינות לסרט שימשיך, לתורן שיגיע. דפוס הפעולה שלהן מתוכנן מראש, כל תפקידן הוא ליצור אווירה, אך לא להשפיע על המתרחש. 

גם האנימציה שהושקעה בדמויות האלו דלה. התנועות שלהן בסיסיות וחוזרות על עצמן – הרמת היד לבדיקת השעון, הנפת הרגל, שחרור הצוואר בתנועה סיבובית. ועוד פעם. ועוד פעם. לא הושקע הרבה זמן בבנית תנועות נוספות עבורן, אבל זמן הוא דוקא כל מה שיש להן. הן מחכות, כמו כולנו, שמשהו יקרה כבר. 

אל תוך המטווח נוספת דמות חדשה – אווטאר, שחקן אמיתי שלובש חליפת אנימציה שמעתיקה את תנועותיו אל המסך. הדמויות על המסך מחקות את האדם, שבתורו מחקה את הדמויות. לופ אינסופי של סימולציה שמנסה לייצר מציאות, ושל מציאות שכלואה בתוך סימולציה אינסופית. מעגל אכזר ובלתי אפשרי של דמויות שאיש אינו רואה באמת, לא על המסך ולא מחוצה לו. 

רועי כהן מפרק את האלימות שכבושה בחברה הישראלית. לפעמים הוא מזקק אותה לטקסט שמושר על ידי אוהדי כדורגל במגרשים, במקום אחר הוא רואה את ההתגרות האלימה שמסתתרת בתוך מחסום תנועה תמים. בעוד שבעבודות קודמות כהן בדק את הסמליות שחבויה בחפצים ביתיים, דוגמת שש-בש, כוסות תה או פח שמן, בנונפיניטו הוא מביט באלימות השלטונית ומנסה לפרק אותה מנשקה. המתכות שברגיל עוצרות, מזיזות ופוצעות, הופכות אצלו לגומי רך וגמיש. הקשיחות מתחלפת באלסטיות, היציבה הנוקשה בתנועות ריקוד.  

המחסומים שכהן בונה לא יכולים לחסום אף אחד. התבניות שהוא יוצר במקלט ביתו מגלות לו את נקודות החולשה שלהם, את עקב אכילס של המחסום. החיבורים בין המסגרת לסורגים הם החלק הכי חלש, הכי קל לשבירה. אלו רגלי המתכת שמתנתקות אל מול ההמון הזועם, אלו רגלי הגומי שנושרות ממקומן אל מול היום יום. כוח המשיכה מספיק כאן, לא צריך להפעיל מולם כוח נוסף.  

בתפקידם המקורי המחסומים נועדו לשמור גם עליך וגם ממך. תלוי באיזה צד שלהם אתה עומד. הם ניצבים לפני הבמה בהופעות בפארק, מסלילים את כיוון ההפגנה, עוצרים את הקהל במגרש הספורט, מגנים על פסל שזה עתה נבנה. רמיסת המחסומים היא רמיסת סדרי עולם – ישן או חדש, שלנו או של אחרים. אבל במקום לסמן לנו סדר הם מסמנים לנו חוק, ובמקום לסמן לנו לאן ללכת, הם מסמנים לנו לאן לא ללכת. המחסומים התעייפו מלעשות תפקיד לא להם, אולי הגיע הזמן למצוא מישהו שמתאים לזה יותר. 

האוויר מסביב לכרם נאטור סמיך. על הכתף שלו יושבות שלל ישויות שבוחרות את הזמנים בהם הן רוצות להכנס לתוך העבודות. תחתיו מתרוצץ ללא הרף הצל שלו. סביבו מסתובבות רוחות הווה ועבר לצד מושגים הסטוריים שמבקשים נוכחות. לפעמים הם מתארכים וחודרים לתוך הרישומים, לפעמים מתכווצים ומנסים לדחוף את נאטור כלפי מעלה, שירחף קצת באוויר. אלפי שנים של רעיונות, שאלות וזהויות מצטופפות מעליו, ונאטור מתהלך בתוכן, כמעט צף, מתרגם את הסחרחרה שסביבו לעבודות אמנות. 

בתחילת המאה הקודמת חקרו מדענים את תופעת האקטופלזמה – ריטואל שהתרחש על ידי מדיומים שנמצאים במצב טראנס, ומטרתו לגלם את מה שאין בו חומר דרך חומר – לגלם את הרוחות שמסתובבות סביבנו דרך בד. מתוך הפתחים בגופו של המדיום – פה, אף ואוזניים – מופרש חומר דמוי גזה, שעוטף את הגוף הלא הפיזי ומנכיח אותו בחדר. רופאים וחוקרים יודעים לספר שהאקטופלזמה אינה אמיתית. אבל אמנים יודעים לספר דברים אחרים. 

העבודות של כרם נאטור מגלמות גם הן את מה שאין בו חומר דרך חומר, למרות שאפילו החומריות שלהן מתעתעת. הרישומים שלו נעשים כולם על גבי מחשב, הצילומים ועבודות הוידיאו הם ביטים דיגיטליים. תערוכות שלמות שהן רצף של קודים בינאריים – רוחות רפאים שקודם חגו סביב ראשו עם או בלי בד שיכסה אותם, ועכשיו הם חגים שם כקבצים דיגיטליים בדרכם למדפסת ולמסך הטלוויזיה שיפיחו בהם ממשות ויתנו בהם חיים. לפחות כל זמן שנמשיך להאמין שהם קיימים. 

החפצים של תכלת רם עושים לה ghosting. הם מפסיקים לענות לה ולא חוזרים אליה. היא קוראת להם – אבל הם כבר אינם שם. מה שנשאר מהם הוא צורת המבנה, מעטפת הסדין הלבן, הזיכרון של החפץ. רם משתמשת בסדינים לבנים ישנים, כאלה שנראים בהם סימני הזמן והגוף. מהם היא תופרת כיסויים לרהיטים שאיבדו את שימושיותם: שידת מגירות לחדר אמבטיה שנבנתה סביב כיור רחצה, ארון בגדים שהפך לחלק מעבודת אמנות, חזר לשמש כארון ובאחרונה המיר את תפקידו שוב ומצא את מקומו באוסף מוזיאון תל אביב. 

ניתן לחשוב על הזיכרון כפנטזיה בהיפוך; הוא משתנה ומתעצב מחדש בעקבות מאוויים כמוסים ותשוקות, בעקבות ניסיון החיים המתווסף. מתוך "רוחות הרפאים" הנמצאות בחלל עולים קווי המתאר של הרהיטים, אך הם מופשטים ורכים, מולבנים ומלאים באוויר. בתוכם מונחים חפצים מצויים: אובייקט קרמי שיצרה האמנית שחר יהלום – ספק סכין ספק עצם, ונייר ידיים שנשלף מתוך הבד. חפצים אלו, לבנים גם הם חומריותם שונה, קשורים פיסית אך מנותקים מהקשר, מתפקדים כגורם חיצוני שמזכיר לנו את משכבר שכחנו. 

רם בחרה להציב את עבודתה בחלל האחורי לגלריה שמשמש כמחסן וחדר אשפה, הוא מחופה באריחי קרמיקה שנפרשים על הרצפה והקירות. הרשת הריבועית ברקע עבודות הבד הגמישות מדמה חלל וירטואלי בו מרחבים וזמנים יכולים להתקיים במקביל, והחמקמקות של הזיכרון נתפסת כמציאות ממשית.